זה היה באחד מהימים שחברי לשולחן בכיתה הגיע עם שעון יד חדיש ויקר ערך והכי נחשק באותה תקופה.
כל התלמידים התאספו סביבו וביקשו לענוד אותו.
ואני לא הפסקתי להסתכל .
תמיד היה לי חלום שגם אני אזכה יום אחד לקבל כזה שעון.
בהפסקה לאחר שכולם יצאו מהכיתה ,ראיתי שהשעון מונח על שולחנו של חברי, לא הצלחתי להתאפק ,וגנבתי את השעון.
כששב חברי לכיתה גילה לתדהמתו שהשעון נעלם.
הוא פנה מיד למחנך והתלונן על האבדה.
המחנך הצהיר שלא ילכו הביתה עד שמי שלקח את השעון יחזיר לבעליו.
התביישתי מאוד ולא הצלחתי להודות באשמה.
המחנך נעל את הדלת וביקש מכולם לעמוד והחל לחפש בכיסיי התלמידים.
הייתי בלחץ נוראי, עוד מעט ויתגלה לעיני כולם ולא אוכל לשאת את הבושה.
אלא שכאן התגלה חוש החינוך הרגיש של המחנך שלנו.
המחנך ביקש מכולם לעצום עיניים ועבר ובדק בכיסיי התלמידים.
גם כאשר הגיע אלי וגילה את ה”אבידה” בכיס שלי, המשיך לחפש אצל כל התלמידים כדי שלא ישימו לב שהשעון נמצא אצלי בכיס.
עמדתי ורעדתי מפחד ,הייתי בטוח שאקבל עונש, אומנם המחנך לא הגיב כי הבין שאני את המסר החמור על המעשה שלי כבר קיבלתי.
התחרטתי בכל ליבי ידעתי שזו הייתה טעות נוראית ושלא אחזור על המעשה שוב.
לאחר מספר שנים, פגשתי באחת מן ההרצאות את המחנך שלי וניגשתי אליו.
הוא שאל אותי במה אני עוסק היום,
השבתי לו אני מחנך בבית ספר יהודי באזור מגוריי.
ואם תשאל מדוע בחרתי להיות מחנך? למדתי את זה ממך, קיבלתי ממך דוגמא אישית איך לחנך באמת מתוך רגישות ואכפתיות לתלמידים.
המחנך היה מופתע מאוד ושאל מדוע אתה אומר דבר כזה?
הזכרתי לו את הסיפור על השעון ,ולבסוף שאלתי אינך זוכר את הסיפור הזה? הייתי בטוח שברגע שתראה אותי תיזכר במקרה הזה למרות שעברו שנים רבות מאז.
ענה המחנך:” לומר לך את האמת, באותו סיפור גם אני עצמתי את העיניים לפני שבדקתי כל ילד”.
מאת: דניאל כהן ד2
זה היה באחד מהימים שחברי לשולחן בכיתה הגיע עם שעון יד חדיש ויקר ערך והכי נחשק באותה תקופה.
כל התלמידים התאספו סביבו וביקשו לענוד אותו.
ואני לא הפסקתי להסתכל .
תמיד היה לי חלום שגם אני אזכה יום אחד לקבל כזה שעון.
בהפסקה לאחר שכולם יצאו מהכיתה ,ראיתי שהשעון מונח על שולחנו של חברי, לא הצלחתי להתאפק ,וגנבתי את השעון.
כששב חברי לכיתה גילה לתדהמתו שהשעון נעלם.
הוא פנה מיד למחנך והתלונן על האבדה.
המחנך הצהיר שלא ילכו הביתה עד שמי שלקח את השעון יחזיר לבעליו.
התביישתי מאוד ולא הצלחתי להודות באשמה.
המחנך נעל את הדלת וביקש מכולם לעמוד והחל לחפש בכיסיי התלמידים.
הייתי בלחץ נוראי, עוד מעט ויתגלה לעיני כולם ולא אוכל לשאת את הבושה.
אלא שכאן התגלה חוש החינוך הרגיש של המחנך שלנו.
המחנך ביקש מכולם לעצום עיניים ועבר ובדק בכיסיי התלמידים.
גם כאשר הגיע אלי וגילה את ה”אבידה” בכיס שלי, המשיך לחפש אצל כל התלמידים כדי שלא ישימו לב שהשעון נמצא אצלי בכיס.
עמדתי ורעדתי מפחד ,הייתי בטוח שאקבל עונש, אומנם המחנך לא הגיב כי הבין שאני את המסר החמור על המעשה שלי כבר קיבלתי.
התחרטתי בכל ליבי ידעתי שזו הייתה טעות נוראית ושלא אחזור על המעשה שוב.
לאחר מספר שנים, פגשתי באחת מן ההרצאות את המחנך שלי וניגשתי אליו.
הוא שאל אותי במה אני עוסק היום,
השבתי לו אני מחנך בבית ספר יהודי באזור מגוריי.
ואם תשאל מדוע בחרתי להיות מחנך? למדתי את זה ממך, קיבלתי ממך דוגמא אישית איך לחנך באמת מתוך רגישות ואכפתיות לתלמידים.
המחנך היה מופתע מאוד ושאל מדוע אתה אומר דבר כזה?
הזכרתי לו את הסיפור על השעון ,ולבסוף שאלתי אינך זוכר את הסיפור הזה? הייתי בטוח שברגע שתראה אותי תיזכר במקרה הזה למרות שעברו שנים רבות מאז.
ענה המחנך:” לומר לך את האמת, באותו סיפור גם אני עצמתי את העיניים לפני שבדקתי כל ילד”.
מאת: דניאל כהן ד2
