עם אחת לפני הרבה שנים, הייתה ילדה ולילדה קראו ננסי.
ננסי חלמה להיות חוקרת מצטיינת.
יום אחד ננסי יצאה למשימה. למרות שבחוץ היה ברד, רעמים חזקים ורוחות. ננסי ירדה בחושך והחליטה לצאת לעזור למישהו במזג האויר הסוער הזה. פתאום נשמע רעם גדול שהבהיל אותה..
ננסי חזרה לכניסת הבית, התיישבה על הספה, ונשמה נשימה ארוכה. לאחר מספר רגעים ננסי פתחה את הדלת ויצאה מהבית.
ננסי הולכת למצוא מישהו בצרה ולעזור לו. לפתע ראתה ילד בוכה, ננסי שאלה את הילד: “מה קרה לך? הכול בסדר? והילד ענה “לא, הלכתי לאיבוד ואני לא מוצא את התמונה של אמא שלי וזה הדבר היחיד שנשאר לי מאז שהיא נפטרה”.
ננסי שמעה את המצוקה בקולו של הילד, ויצאה למשימה. ננסי התחילה לחפש רמזים כדי למצוא לו את הדרך חזרה הביתה, היא הסתובבה ברחובות, ושאלה אנשים “האם ראיתם תמונה של ילד ואמא שלו מחובקים?”
האנשים שפגשה אמרו לה: “לא, לא ראינו שום תמונה”. ננסי הציעה לילד, תנסה לחשוב מה צבע הדלת של הבית שלך, הילד ענה שצבע הדלת אדום. הם הלכו ברחובות וננסי לא עזבה אותו עד שמצאה דלת אדומה, כן זה הבית שלי. אבל אין לי את התמונה, מה אעשה ? תשאל את אבא שלך, אולי הוא ידע.
לאחר מספר שעות הילד חזר הביתה, חיבק את אביו וראה בכיס של המכנסיים שלו את התמונה, הוא שמח מאוד. וננסי הייתה מרוצה וחזרה הביתה, לפני שנרדמה היא שמה לב שהגשם הפסיק וחשבה לעצמה, מחר יום חדש, אני בטח אמצא תעלומה חדשה.
