חייו של עומר:
עומר, בן 29 גוייס למילואים בשביעי לאוקטובר בשעות הבוקר. עומר גר בבאר שבע בדרום עם בת זוגתו ששמה מוריה. מוריה בת 27 וקיבלה פטור מהצבא בגלל בריאותה.
בשעה שעומר נמצא בשטחי הכינוס, מוריה בת זוגתו הודיעה לו שפינו אותה מביתם ולקחה מעט בגדים ואוכל. עומר במצב זה לא ידע מה לעשות, יומיים (באותו היום היה כבר יום שני) שהוא במילואים אבל שיחררו אותו עד ליום שלישי.
עומר יוצא מהבסיס וממשיך ללכת עד לקצה השביל ששם תחנת האוטובוס. ממולו הוא רואה את יצחק, יצחק חברו של עומר מהצבא.
בזמן שעומר ויצחק משוחחים לפתע מחבלים מפתיעים אותם ויורים בבטנו של יצחק, עומר בלי שום היסוס פתח באש ולאחר עשר דקות של ירי עומר מחסל את המחבל מעזרת M16 אך נפגע גם הוא.
עומר היה פצוע קשה ופינו אותו בזריזות לבית החולים “איכילוב”. הוא שוכב פצוע על מיטתו בבית החולים ומחכה להתחיל את הניתוח. התברר שבתחילת הקרב עם המחבל עומר חטף כדור באזור הריאות. הרופאים אמרו שהכדור נכנס לריאות ושהוא יצטרך כלי נשימה שיעזרו לו, עומר נבהל, התקשר למוריה ואמר: “אני אוהב אותך” וניתק, מוריה התחילה לדאוג כי היא יודעת שהוא מסתיר ממנה משהו. מוריה התקשרה ישר למפקד שלהם בדובדבן כדי לשאול אם ידוע לו מה עם עומר, המפקד אמר לה שהוא נמצא באיכילוב ושנכנס לו קליע לתוך הריאות, מוריה התחלה לבכות. מוריה החליטה להתקשר שוב לעומר ואמרה לו: “למה לא ספרת לי כלום?!” עומר התחיל לגמגם ולא ידע מה להגיד. אחרי המון צעקות של דאגה מוריה אמרה: ” אם אתה לא סומך עליי אין קטע בזוגיות שלנו ואם כך אני רוצה להיפרד” עומר אמר שהוא מצטער ואחרי אלף סליחות מוריה אמרה “מה שאמרתי אין על זה דיון, סופי” וניתקה, עומר בכה עד שהרופא הגיע והרגיע אותו. עומר היה בדיכאון למשך שבוע, והשתחרר חודש אחרי המלחמה מבית החולים “איכילוב”.
עומר הלך אל הוריו שגרים בצפת (לפני שתקפו את הצפון) מוריה לעומת זאת לא הייתה עצובה והתעצבנה עליו, והיא גרה בראשון לציון לבד והסתדרה עם כספה “האישי”. עומר חזר למילואים אחרי חודש וחצי שהוא נח בבית. הוא (עומר) חזר לבסיס בדיכאון ואמרו לו ולחמישה לוחמים ללכת לרצועת עזה. עומר, צבי, יאיר, דוד, דורון ואודי יצאו אל רצועת עזה חמושים אל עבר המסגד, שם 3 מחבלים חיכו…
יאיר וצבי נכנסו אל עבר המסגד כשאחרים חיפו עליהם. צבי ויאיר נתקלו בשלושה מחבלים, צבי יצא לעבר החדר הראשון וחיפש אם יש עוד תחמושת ונתקל במחבל. המחבל הצמיד לראשו אקדח ואיים עליו, יאיר מהחדר ממול הצליח לחסל את המחבל שאיים על צבי. שני המחבלים הנוספים התחבאו מחוץ למסגד כשהחיילים סורקים מסביב. דורון מוצא את המחבלים, הם מכוונים עליו והוא קורא לעזרה. דוד רץ אליו במהירות אבל לא מצליח להציל אותו, דוד שרואה את דורון נהרג, דוד מכוון על המחבלים והורג את שניהם.
אודי מאחד את כל הלוחמים כדי לחזור לישראל לקבור את דורון, כשהם מגיעים לישראל הם מתאבלים עליו ולא רוצים לחזור לעזה בלעדיו. בטקס קבורה דוד אומר “טעות חיי היא שלא רצתי מספיק מהר בשביל להציל אותך”. עומר בכה ואמר: “לא יכולתי לבקש מתנה יותר טובה ממך וכולם יזכרו את גבורתך”…
