פעם אחת בארץ רחוקה רחוקה, לפני הרבה הרבה שנים חי לו עם אחד קטן.
אולי קצת הגזמתי עם ה”רחוקה רחוקה” ואולי גם עם “ההרבה הרבה שנים”, אבל בדבר אחד דייקתי, שהיה עם אחד קטן. והעם הזה חי לו בשלום ובאושר, ולעם הקטן קראו עם ישראל, ובנוסף היה עוד עם אחד, וקראו לעם הזה “חמאס” (הם היו אנשים מאוד רעים שרצו לפגוע בעם ישראל). לעם ישראל היה צבא קטן, וחמאס היו רבים ממנו ואז אחרי כמה שנים, קרא דבר נורא! פרצה מלחמה בין עם ישראל לחמאס!
היא קרתה בדיוק היום, (היום זה יום שבת) לא ידעתי מה קורה. כל-כך הסתקרנתי לדעת מה קורה, לא הצלחתי להבין, ראיתי אנשים נוסעים במכוניותיהם לבסיס הצבא, חשבתי שפרצה מלחמה רציתי להיות בצבא גם כמו כולם אך נזכרתי אני עדין קטן. אמרתי לאבא: “מתי שאהיה גדול אני אתגייס לצבא!” סיפרתי זאת גם לאמא אך היא אמרה: “האויבים חזקים ממנו בהרבה כשתהייה גדול תעשה מה שתרצה אבל עכשיו זה מסוכן מדי, תוכל לצאת בפעם אחרת!” אמרה לי אמא והשבתי לה: “אוף איזה מעצבנת רק רציתי לראות מה קורה בחוץ!” פתאום נשמעה אזעקה מחרישת אוזניים מבחוץ. מיהרתי להגיד לאמא: “אמא אני מאוד מתנצל”. אני מפחד, נצמדתי לאבא וסתמתי אוזניים. גם אמא פחדה כמוני ומהרנו להיכנס למקלט המחניק והצפוף.
אני רעדתי מרוב הפחד. ומשהו בלב מילא אותי תקווה. ואז פתאום חשתי פחד חשבתי שקרה משהו לאחי הגדול. המשכתי לרעוד והרעד פחת ופסק ובסוף הסתיים… פחדתי עד כדי כך שאמרתי לאמא: “אמא אני לא יוצא מהמקלט הזה עד סופו של היום הזה!” אמא נאנחה אנחה קלה ואמרה: “בסדר ילדון חמוד שלי” היא יצאה מהמקלט בשקט רב.
לאחר זמן מה אזרתי אומץ ויצאתי מהמקלט, ופתאום אורו עיני, ראיתי את אחי הגדול יושב לידי ומחבק אותי, פערתי פי התיישבתי על המיטה והחזרתי לאחי חיבוק גדול. כנראה זה היה רק חלום. כל כך שמחתי. לפתע אימי נכנסה לחדר שלי ואמרה: “קום ילדון שלי אתה מאחר לבית הספר” התלבשתי, עשיתי את צרכי, לבשתי מעיל ויצאתי לבית הספר.
סיפרתי לכל החברים שלי, על החלום שחלמתי וכולם פערו את פיהם. שמחתי מאוד, והשמחה שלי נמשכה עד עצם היום הזה.
