פעם אחת, לפני הרבה הרבה שנים . הייתה חבורת ילדים שאהבה להסתובב בגינה.
באחת הפעמים החבורה מצאה גבעול של עלה . זה היה חדש להם . אחרי עוד כמה
פעמים שהם ביקרו בגינה, הם מצאו עץ ממש קטן . העץ הלך וגדל , ויום אחד הוא התחיל
לדבר . הילדים בחבורה נבהלו ממש וידעו שהם חייבים לספר למישהו מבוגר , ואז, לאט לאט הם הבינו שהעץ די חמוד ונחמד . לאחר כמה ימים, הם ראו שלט ובו כתוב שהולכים להרוס את הגינה ולבנות שם בניין , ובנוסף היה רשום שהולכים לכרות את כל העצים.
הילדים היו ממש עצובים. בתחילה הם היו מבולבלים ולא ידעו כיצד לפעול. הם החליטו לשתף את הוריהם וביחד החליטו להיאבק למען הצלת הגינה והעצים.
הם כל כך נקשרו לגינה ולעץ המדבר שהם אפילו נתנו לעץ שם. שמוליק הם קראו לו.
כצעד ראשון, הם פנו לראש העיר דן קורטנטין במכתב ששלחו למשרדו. ראש העיר לא התעלם מהילדים ושלח להם מכתב בתגובה. במכתב היה כתוב שהם רצו להימנע מלעשות את זה אבל לצערנו אין מספיק מקום בעיר שלנו למשרדים וצריך לפנות מקום לכך.
הילדים יצאו להפגין עם שלטים בניסיון למנוע את הריסת הגינה ע”י העירייה ואנשים הצטרפו אליהם, וביום הרביעי להפגנות, זה כבר דובר בחדשות. אלפי אנשים תמכו ואלפי אנשים התנגדו.
הם היו בגינה במשך ימים ולילות ועשו תורנויות על מנת שאף אחד מעובדי העירייה לא יעז להתקרב לשטח. ואז קרה הדבר הנורא מכל. ראש העיר הגיע בליווי כוחות משטרה כדי לפנות את המפגינים כשבראשם חבורת הילדים. הם התווכחו והתווכחו עם הראש והמשטרה ופתאום שמוליק העץ פנה אל דן קורטנטין ואמר לו שחייבים להשאיר טבע בתוך העיר. הילדים הצטרפו לקריאות וראש העיר השתכנע והחליט להעביר את בניית המשרדים למקום אחר.
כולם הריעו לשמוליק ויום למחרת ערכו מסיבה גדולה בגינה על הצלת שמוליק, העצים והגינה.
מאז ועד היום, שמוליק שם ואין ילד שלא עוצר לידו כדי לשמוע את הסיפור על הצלת הגינה.
