הסיפור שלי מתחיל כך, 06:45 שבת בבוקר, השכנה שלנו דופקת בדלת ומספרת
“יש בלאגן בדרום ” וכדאי שנהייה זהירים כי אולי יהיה משהו גם באזורנו .
בבוקר של יום שבת אנחנו הולכים בדרך כלל לבית הכנסת , אני רגיל לנסוע עם האופנים , זה הטיול שאני מחכה לו עם המשפחה .
באותו בוקר אמא ביקשה שאשאיר את האופנים בבית ואלך איתה יחד ברגל .
בהתחלה לא הבנתי למה אמא כל כך מתעקשת שלא אסע באופנים לבדי אבל לבסוף וויתרתי , הקשבתי לאמא והלכנו יחד כל המשפחה .
כשהגנו לבית הכנסת אמא ביקשה שלא נשחק בחוץ, מידי פעם אנחנו רגילים לשחק בחוץ עם עוד חברים . הפעם אמא אמרה שאסור, שהיום לא כדאי ושנשחק רק בתוך בית הכנסת .
קצת לא הקשבתי לאמא ויצאתי החוצה . פתאום הגיע לרחבת החניה של בית הכנסת אדם לבוש מדי צבא עם רכב לבן ושאל אותי איפה כאן בית הכנסת ? אני כמובן כיוונתי אותו להיכנס לבית הכנסת.
זה היה חייל שבא לקחת את אחד המתפללים – שלא ידע כלום ממה שקורה .
המתפלל סיים לקרוא בתורה והם נסעו יחד .
עם חלוף הזמן הגיעו עוד אנשים אחד מהם היה נער שהגיע לקחת את סבא שלו וסיפר חלק מהדברים שקוראים באותו הזמן , סיפר על לחימה בתוך ערים בדרום ועל עוד דברים שקרו לעם שלנו בדרום הארץ.
כשהתפילה הסתימה במקום לחגוג עם ספרי התורה ולעשות ” הקפות ” כולם הלכו לבתים שלהם , היה מאד עצוב , לאט לאט הבנו שמשהו גדול קורה .
כשיצאה השבת ההורים שלי החליטו שלא בטוח להישאר בקיבוץ שהוא ממש קרוב לגבול עם מדינת לבנון ושבמצב הזה יהיה יותר בטוח בשבילנו שניסע למשפחה שלנו באזור ראש פינה. נסענו לדודים ושם הינו כמה ימים אצל משפחה .אחר כך ההורים שלי החליטו שיותר נכון לגור בינתיים במקום אחר ועברנו לזכרון יעקב .
בהתחלה גרנו בבית שנתנו לנו קהילת הגרמנים במושבה הם קבלו אותו בחום .אחרי יומיים שכרנו דירה , היו המון אנשים שעזרו לנו בכל מה שחסר .
ואחרי כמה ימים השתלבנו בבית ספר יעבץ .מאז שהגעתי לגור כאן אני מרגיש יותר רגוע עדין יש חששות שמלווים אותי כי זה לא זמן רגיל אבל אני מרגיש הרבה יותר בטוח ושקט .יש אנשים שתומכים בי מסביב ושרים לי בהפסקות . ובמיוחד למורה סיגל , תודה על הכל .
