במלחמה
צרחה חדה פילחה את האוויר. התיישבתי על המיטה שלי וניסיתי להסדיר את הנשימה. ניסיתי להבין מזה אזעקה? אין סיכוי שזה אזעקה!
לא היה לי הרבה זמן לחשוב כי אח שלי הגדול פרץ לחדר בריצה לקח בידיים את אחי הקטן וצעק לי “בואי עכשיו למקלט!” רצנו במורד המדרגות כמו משוגעים בפיג’מות תוך כדי …
רגע נראה לי בלבלתי אתכם.
שלום, קוראים לי זהר. אני בת11 וגרה בירושלים, רציתי לספר לכם את הסיפור של המשפחה שלי במלחמה הנוראית הזאת.
הפחד האמיתי שלי התחיל כששאר השכנים שלנו [לא כולם דתיים] סיפרו לנו מה קורה. לא הבנתי הרבה כי המבוגרים דיברו בעיקר ביניהם. רק הבנתי שיש מחבלים בדרום והרבה בלאגן במדינה. אחרי כמה שעות שבהן ישבנו במקלט בלי לעשות כלום החלטנו לעשות מעשה וללכת לבית הכנסת. כמובן שתיכננו מסלול עם מקלטים ולא הינו הולכים לבד אז עצרנו אצל חברים. במהלך הדרך היו כמה אזעקות אבל הדרך עברה בשלום. אחרי כמה שבועות שבהם לא יצאנו מהבית, התחלנו לחזור לבית ספר ואני הרגשתי שהחיים חוזרים למסלול, עד שבוקר אחד הורים שלי העירו אותי בסבר פנים חמור. לא הבנתי מה קורה ,עד שהורים שלי הושיבו אתי במטבח בפנים עצובות ואמא שלי אמרה בעצב גדול
“זהרונת שלי, אנחנו רוצים לספר לך משהו, בן דוד שלי איתן, אח של נעה, נהרג אתמול בעזה”.
“רגע, אח של נעה?” שאלתי
לא האמנתי. נעה, בת דודה של אמא שלי שבגילי. מה אומרים למישהו שאח שלו נהרג? הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, הלב שלי דפק במהירות, לא הבנתי איך…
באותו הערב היתה ההלוויה. לא יכולתי ללכת. במקום זה ישנתי אצל חברה, והרגשתי חסרת אונים.
בבוקר פגשתי את אמא שלי וחיבקתי אותה חזק חזק. הרגשתי שלא אוכל להרפות לעולם.
יום אחרי זה הלכתי לשבעה, וגם ביום שאחרי, ובחצי מחנוכה.
אחרי הרבה זמן, כאשר הרגשתי שאני חוזרת למסלול, ואפילו התארגנתי ללכת לבת מצווה של חברה, הושיבו אותי שוה ההורים שלי במטבח בפרצוף עצוב.
“אוי, לא” חשבתי “מה קרה הפעם?”
לפני שהספקתי לשאול, אמא שלי פתחה את פיה ואמרה- זהר מתוקה, יש לנו משהו לספר לך, יעקב נפצע בעזה.
“מה?” לא האמנתי
יעקב הוא בן דוד שלי.
“מה מצבו?” שאלתי
“קשה” לחשה אמא שלי
“קשה?” לא האמנתי “רגע, ומה עם אילה?” שאלתי.
אילה היא אחותו הקטנה שקרובה אלי בגיל, ואנחנו חברות טובות מאוד.
“אני לא יודעת” ענתה אימי.
לא יכולתי לנשום. ניסיתי לסגר את הדברים בראש שלי- יעקב פצוע קשה ואני לא יודעת איפה אילה. לא יכולתי לנשום, לא הצלחתי לדבר יותר.
“טוב, את צריכה ללכת לבת מצווה” אמרה אמא שלי
ניסיתי לחזור למציאות אבל לא הצלחתי.
ירדתי למטה בלב כבד, ובבת מצווה חצי נהניתי וחצי לא. פשוט, חצי ממני לא היה שם.
אחרי כמה שבועות הלכנו לאזכרה של איתן, ירדתי מהאוטו עם לב שדופק מהר ובטן משתוללת.
התקדמתי באיטיות, עד שראיתי אותו- את הקבר היחיד בבית העלמין. את הקבר של איתן.
בדיוק כשבת דודה שלו דיברה.
ומי בא לידה? גבר גבוה
רגע! זה יעקב? הוא בסדר, מחייך, ואפילו עומד!
הוא הסתובב אלי וראיתי שיש לו תפר מכוער בראש.
אבל זה לא שינה לי! פשוט חיבקתי אותו.
כשחיבקתי אותו הרגשתי הכי שמח בעולם.
קיבלתי בחזרה את בן דוד שלי
הפחד והכעס שהצטברו במהלך פציעתו נעלמו כי הוא שוב כאן.
