המאפיה החדשה בשכונה

שלום, נעים להכיר לי קוראים ג’ימי אני ילד עם שיער בצבע ג’ינג’י צהבהב ועניים כחולות חזק, אני ילד שמנמן גבוה ושרירי… (לא שאני משוויץ אבל אני הכי טוב בכיתתי בכל סוגי הספורט) ויש לי חבר עמית אבל כולם קוראים לו “עמי” אז בקיצור קוראים לו עמי אני תמיד חושב על משהו אחד, המאפיה החדשה שתיפתח ביולי הקרוב אני “מת” לטעום מכל המאפים. אתמול הכריזו שהיא תפתח ביולי, ואני כברור עם חברי הולכים ללכת לשם ביום שהיא תפתח, אני אמרתי לאמא שלי שאני הולך לשם ואז היא סיפרה לי סיפור שנראה לי שכל חברי התעניינו בו, אז אני פשוט יספר לכם אותו בקצרה, זה התחיל באיזה טבח שכל יום היה לו לקוח אחד בלבד והלקוח הזה תמיד היה מבקש ממנו טובות, עד שהוא התעצבן יום אחד ואז פשוט לקח את הקופה שלו ופשוט עזב פשוט עזב את המאפיה והלך עם כל השכורה שלו שכמו שאמרתי היה לו לקוח אחד כל יום אז בואו נגיד ככה לא היה לו סכום רב של מטבעות ואז אותו הלקוח לקח את חנות המאפים- המאפיה והפך אותה לחנות תלבושות למלכים, עכשיו הסיפור הזה היה לפני מאות שנים אז כנראה שפעם אם מישהו היה עוזב את חנותו אז פשוט היו לוקחים לו את חנותו, כמו שילדים זורקים קלפים לאוויר ואומרים: “קולולו על אמת” ואז ילדים מתנפלים על הקלפים והפראייר שזרק את קלפיו לא יוכל לקחת אותם בחזרה, אז בארך ככה מפקירים פראיירים. ביום רביעי (יום למחרת) לא הלכתי לבית הספר, התקשרתי לחברי עמי בארך שעה אחרי סוף הלימודים, והוא פשוט לא ענה! אז אמרתי לעצמי טוב בואו נראה אם צדקתי בחישוב שעות הלימודים נו מסיימים בארבע אז בארבע וחמישים בדיוק התקשרתי אליו, למה שהוא לא יענה!
נו… מה הבעיה…,הרי כל יום אני מתקשר אליו שעה אחרי סוף הלימודים אבל הפעם הוא לא ענה. אולי אצלכם אתם וחברכם לא מתקשרים שעה אחרי סוף הלימודים אבל בטוח שאתם אומרים שזה נורמלי שחברים עסוקים, אז לא! אצלנו זה כמו מנהג! אבל כן, שכחתי מכל הסיפור הזה…
התקשרתי אליו יום למחרת כי הוא הפעם לא בא לבית הספר והוא מרוב חוצפתו לא ענה(כן, כן הייתי קצת זועם)
מה קורה פה! אני מתאר לעצמי מה קרה, אולי קרה משהו נורא ואיום. וגם זה לא שחברי עמי הוא ילד מופרע הוא אפילו ילד מתמיד! יומיים ברצף לא לבוא לבית הספר זה כאילו התפוצץ העולם בשבילו. וגם אם הוא היה חולה יומיים אז הוא יבוא עם מסכה ואם יצטרך להקיא אז הוא יקיא בצד וימשיך כאילו לא קרה כלום, זה גם לא רק אני דואג לו אלא כל חבריו וכברור משפחתו. בלילה אחרי ארוחת ערב חמה, עלו לי כל מיני מחשבות רעות, אולי נשרף לו הבית, אולי הוא נאבד ביער חשוך מלא עצים גבוהים, אהה רק רגע ברור שאף אחד מהאפשרויות האלה נכונות, טוב אני לא נביא אני לא יודע מה קרה לו, טוב עכשיו אני בטוח שמישהו מודע למקרה הזה, הרי למה הוא לא מגיע לבית הספר? בבית סיפרי אם מישהו לא מגיע ההורים אומרים למנהלת סיבה למה הוא לא הגיע ושולחים לה אישור. טוב כנראה שנשארה אפשרות אחת אני יעשה משהוא שאף פעם לא עשיתי, אני אלך למנהלת ואשאל אותה מה קרה לעמי. יום למחרת, אתם יודעים לאן הלכתי, אחרי ההפסקה אמרה המנהלת בכעס רב…(כל מילה של המנהלת היא מילה בעיצבון, בעצב או בחיוך מזויף), אז בעצם היא לא מישהו שתרצה להיתקע איתו בחדר לשעתיים. אחרי ההפסקה היא אמרה לי להיכנס והראתה לי תמונה עם חבר שלי עמי הולך עם תיק גב ליד בית ספר אחר! “מה זה?” אמרתי למנהלת: “למה הוא הלך, מה קרה!” והיא אמרה לי: “זהו ש… אני לא יודעת”.
טוב. אמרתי לעצמי והלכתי בקצב איטי וסגרתי את הדלת בייאוש. מה קורה פה. סיפרתי לכל החברים שלי בסוף היום אבל הם אמרו שהם ראו את התמונה עוד לפני. הם אמרו גם שהם שאלו את המנהלת אבל היא ענתה להם את אותו הדבר. הבנו מיד כולנו שיש בזה משהו. איך המנהלת לא יודעת על זה בדיוק???. יש לנו ביטוי בכיתה: “המנהלת יודעת על אמא שלה עוד לפני שהיא נולדה!”. אז בעצם היא יודעת הכל כולל הכול אפילו על סבא שלי!(וזה לא ביטוי!!!) אז אמרנו בינינו שבטוח שהמנהלת יודעת ולא מגלה לנו. הרי היא באמת יודעת הכול. אחרי הלימודים, כולנו הלכנו לביתו של עמי ודפקנו בדלת, בהתחלה לא פתחו לנו והייתי במצב לחץ שכנראה באמת “קרה” משהו! אבל אז אמא שלו פתחה לנו. ונראה לי שברור שהיא יודעת למה כולנו פה ומיד אחרי כמה שניות היא קרא לעמי: “עמית, עמית  יש לך אורחים בדלת”. עמי בא ואמר לנו לבוא לחדר…(במבט עצוב) וגם נראה לי שזאת לא הפעם הראשונה שבאו ילדים לשאול בנושא. הוא בא ואמר לנו: “אני “מת” כבר לספר לכם את התוכנית שלי”: אני עברתי בית ספר כי במאפיה שעוד מעט תפתח תביא לכל ילד משחק בשם “גמן” (משחק מחשב שילדים נדבקים למסך בגללו…) אמרתי לו: “אז בשביל זה אתה עברת בית ספר?! ככה להפקיר אותנו” והוא מיד ענה לי: “רגע חכה לסוף!” טוב סימנתי לו בראש, עמי המשיך לספר לנו: “אז אחרי שאקבל את המשחק וידאו אני יתפרע בלימודים וככה לא ירצו אותי שם ואחזור לבית הספר! מייד רובי אחד מחברי ענה לו: “אתה יודע שבשביל לחזור לבית הספר אתה צריך תעודה נקייה!, וגם לא נראה לי שזה עובד ככה.. “. ומיד משיב לו עמי: “אוי, מה תיארתי לעצמי! טוב למזלי עוד לא הרשימו אותי לגמרי לבית הספר! “אוקי, אתם צריכים ללכת” אמא של עמי אמרה לנו. “טוב אנסה לשכנע את ההורים שלי לחזור לבית הספר שלנו “אמר עמי בלחש לנו. יום למחרת ביום של פתיחת המאפיה כולנו הלכנו אל המאפיה ואכלנו מאפים ואז עמי בא בחיוך רחב על כל הפנים “יש” הוא אמר: “יש! אני בבית הספר!” ,כלומר כן  אני חזרתי (למה לא היינו בבית הספר אתם חושבים, כי היום הזה היה “יום המאפה הישראלי” שבבית ספרנו בלבד לא היו הולכים לבית הספר באותו היום). אחרי הארוחה, הלכנו לביתנו. יום לאחר מכן  הלכתי לבית הספר בבית הספר בכניסה היו ארגזים גדולים חומים ופתוחים ובתוכם היו דפים שאלתי את אחד מהילדים, מה זה והוא אמר לי שזה איזה פוסטר של משחק וידיאו שאיזה מאפיה מוזרה מביאה לבתי הספר בשכונה ואז מיד בראשי ידעתי על מה מדובר ונראה לי שגם אתם! מיד עליתי לכיתה ובאתי להגיד מה קרה פה, אבל מה שהיה זה ש…-כבר חילקו לכיתות את הפוסטרים אז ה”משחק” הזה מובן לכולם שהוא שקר של המאפיה או שההבנה של עמי הייתה שגויה. את זה אני לא יודע אבל כן אנחנו יודעים שעכשיו ה…