היא רדפה אחרי הדמויות בגלימות שחורות.
באור הירח המעומם היא ראתה רק בקושי, אבל היא הייתה בטוחה שאלה הם.
היא זכרה את הלגלוג בקולם אחרי המוות של הוריה.
היא נאבקה בזיכרון והמשיכה לרדוף אחריהם.
זה יכול להיות הלילה האחרון.
היא רק צריכה לגרום להם לשלם על מה שהם עשו.
בסופו של דבר הם עצרו והסתובבו אליה.
היא נמלאה בחילה כשהסתכלה על שלושת הבוגדים.
היא הרגישה במבטם הצונן מתחת לברדסים.
הם לא היו חמושים והם כמעט התגרו בה שהיא תתקוף.
“קדימה…” אמר האמצעי באותו טון מלגלג שהיא שנאה כל כך.
שדה הראייה שלה הפך אדום והיא תקפה.
היא לא באמת הבינה מה היא עושה, אבל שהיא הצליחה לראות שוב היא ראתה את הגופות.
תחושת הניצחון לא הגיעה.
במקום זה היא רצתה להתמוטט לבכות.
ולא בגלל המוות של הבוגדים.
פשוט… עד עכשיו הייתה לה מטרה.
החיפוש אחר נקמה לא אפשר לה להתאבל.
וזה היה עדיף מבחינות מסוימות.
אבל עכשיו היה לה זמן לחשוב.
וזה לא היה טוב.
היא הרגישה שוב את כאב האובדן.
והזיכרון שהיא ניסתה להדחיק כל כך הרבה זמן צף ועלה אל פני השטח.
עד עכשיו הכעס הניע אותה כמו דלק, ועכשיו היא הייתה מרוקנת.
כולם נטשו אותה או מתו.
היא לא הייתה בטוחה מה יותר גרוע.
היא נטשה הכול בשביל המטרה הזאת.
אז למה זה כל כך כואב?
היא הרגישה בדמעה מתגלגלת על הלחי שלה, אבל היא לא ניסתה לעצור אותה.
מה הטעם במאבק הזה?
זה רק יגרום לה עוד כאב.
בעודה בוהה בגופות במכוסות בגלימות שחורות ודם, עברה מילה יחידה בראשה:
למה?
