הפציעה הקשה
אמיר ישן במיטתו וחלם חלומות.
אמיר לא קם היום לבית הספר. היום אין לימודים. היום יש בחירות, יש חופש.
אמיר אוהב לישון עד מאוחר הוא לא אוהב לקום מוקדם לבית הספר וללמוד. השעה הייתה
07:00 בבוקר אמיר ישן במיטתו. הוא מרגיש נענוע קל אמא שלו מעירה אותו לתפילה אמיר קם, מצחצח שינים, נוטל ידים, מתפלל שחרית ואוכל ארוחת בוקר.
לפתע הוא שואל את אימו “האם נלך לטייל היום?”.
“כן” משיבה האם “כשאבא יחזור מהתפילה ניסע לעמק הארזים”.
“יש” צועק לפתע הילד ” נסע באופניים?”.
“אם תרצה” מחזירה תשובה לבנה.
ברור שאני רוצה, חשב לעצמו הבן.
נשמעה פתיחת דלת האב נכנס הביתה ומתיישב במטבח.
אשתו ענת ישבה והגישה לו את ארוחת הבוקר,
חצי פרוסת לחם, ביצה קשה וריבת משמשים.
“תאכל שלא תהיה לי רעב באמצע הטיול” אומרת ענת לבעלה גדי.
“לוקחים איתנו אופניים או לא?” שואל גדי.
“כן” עונה לו אמיר “אני רוצה” ממשיך אמיר ומתיישב גם הוא לאכול.
“טוב” עונה האב, “אז בואו נרד לרכב ונעמיס את האופניים”.
השלישיה יורדת במדרגות לכיוון הרכב , מעמיסה את האופניים ויוצאת לדרך בשמחה.
“שימי לנו טיפה שירים” מבקש גדי מאשתו ענת, ענת שמה מוסיקה והאוירה ברכב שמחה.
“זהו הגענו” אומרת האמא לאחר כמחצית השעה.
גדי מוציא את האופניים ושניהם מתחילים ברכיבה, המסלול מדהים והנוף יפיפה.
הבן הצעיר והלא כל כך מנוסה ברכיבה על אופניים מתחיל את הירידה החזקה.
“תזהר” צועק לעבר בנו אמיר.
הבן איננו שמע את אזהרת אביו.
הבן ממשיך לרכב בדהרה ואיננו עוצר ופתאום מדרדר ונופל.
“אאוץ’ כואב לי” מייבב אמיר לעבר העוברים והשבים.
“מה קרה לו” שואלת אחת העוברות ” אני רופאה תסביר לי מה קרה ואני אטפל בבעיה”.
“הוא לא מספיק מנוסה כנראה ורכב בירידה ללא מעצורים ואת יודעת מה קורה כשרוכבים בירידה ללא מעצורים”.
“בסדר זה לא נראה כזה חמור. יש לו שריטה בעין שמאל ושריטה ברגל ימין. אני חושבת שיום יומיים מנוחה והכל יהיה בסדר”.
שמונים זוגות עיניים הביטו אל הילד המסכן.
” נא להתפזר” צעק במרץ אחד העוברים ופזר את האנשים.
“אתה בסדר?” שאל אחד המוכרים בקיוסק.
“כן הוא בסדר” ענה האב במקום בנו העייף והפצוע.
“טוב זה נראה שהוא בסדר, אתה מצליח ללכת?” שואלת אותו הרופאה,
” אני חושב שכן” ענה הבן תוך שהוא מנסה לקום ולהתחיל ללכת.
“כואב לך איפה שהוא?” שאלה אותה הרופאה.
“כן” אומר הבן בטון סמכותי וגברי.
“איפה?” שאלה ד”ר דינה את הילד הפצוע.
“בבוהן השמאלית” עונה לה אמיר בלעג.
אביו תמיד צחק על בנו על חוש ההומור שלו, תמיד, במצבים הכי מביכים והכי קשים הוא ידע לזרוק פה ושם בדיחות.
” מצחיק” עונה ד”ר דינה תוך כדי שהיא צוחקת.
“טוב הילד מרגיש בסדר רק צריך טיפה מנוחה וזהו”.
“תודה רבה לך על הטיפול המסור “.
“אין בעד מה”.
האב ובנו הלכו לכיוון הרכב שם נפגשו עם האם ונסעו חזרה לבית.
הפציעה בעין וברגל חלפו די מהר.
אבל את היום הזה אף אחד לא ישכח ובמיוחד אמיר וגם ד”ר דינה , גדי וענת.
אמיר מאותו היום פחד מאד לרכב על אופניים, למרות מאמציה הרבים של אימו לשכנע אותו ולחזור לרכב ולהנות, לעיתים הוא הסכים אבל רק למרחקים קצרים ולזמן מועט.
אימו הציעה לקחת אותו למאמן מקצועי על מנת שירכוש מחדש ביטחון.
