בס”ד
איך התחילה המלחמה?
בשעות הבוקר בשביעי באוקטובר בשמחת תורה, בשעה 6:30 בבוקר עוד הייתי במיטה ישנה ואז אני שומעת אזעקות ובומים חזקים.
חשבתי שאני חולמת ולא הבנתי מה קורה. פתאום אני שומעת שדופקים בדלת, גיליתי שזאת אמא שלי אבא שלי ואחי הקטן שישנו בקומה השנייה.
באותה שבת לא היינו בבית, היינו אצל בני דודים שלי שאירחו אותנו. לא היה להם ממ”ד ולכן עמדנו במסדרון הבית.
נכנסתי ללחץ נוראי, קראתי פרקי תהילים ואבא שלי הרגיע אותי, בכל פעם שרצינו לעשות דברים הייתה אזעקה, חשבנו שנמשיך לישון אבל בכל פעם שהסתיימה האזעקה ורצינו לחזור הייתה אזעקה נוספת.
כל המשפחה התעוררה בבהלה וחשבנו שזה כמו כל פעם שיש אזעקות. האזעקות המשיכו עד 9:30 ומאז הייתה הפסקה אבל לא הבנו מה קורה או מה הגודל של האירוע.
אנחנו כאנשים דתיים בחרנו שלא להיחשף לטלפון ולמוקצה, לכן חיכינו לסבא שלי שבוא ויעדכן אותנו בהכל.
משפחתי המשיכה בענייניה למרות כל האזעקות, בגלל שהייתה שבת ביקשנו מאנשים לדעת מה קורה בארץ שלנו.
אנשים אלה הסבירו לנו שהייתה פרצה בגדר בין עזה לישובים שבעוטף עזה והמחבלים התכוונו להגיע למרכז ולהתפשט בערים אך בדרך נתקלו במסיבת טבע שבה המחבלים הגיעו הרגו וחטפו אנשים מכל הגילאים, תחנת שדרות נהרסה ובה גם כל השוטרים נהרגו.
כל החג לא הבנו למה אנשים לא יוצאים לבתי כנסת ולמה הם נראים מודאגים, יום לפני היו הרבה אנשים בבתי כנסת ועכשיו אין. האנשים היו מותשים וללא כוחות וללא שמחת החג.
במוצאי שבת עוד לפני שפתחנו טלפונים הבנו שמדובר באירוע חריג , מיד פתחנו טלפונים וטלוויזיה וראינו כל מיני מודעות שמחפשים אנשים ברחבי הארץ, חשבנו שהייתה תקלה ואז הבנו את גודל האירוע ומסתבר שמחבלים פרצו את הגדר והרגו את כל מי שפגשו בדרכם.
החל טבח נוראי בחפים מפשע, רצח תינוקות וילדים, חטיפת משפחות שלמות והרג אנשים שהיו בדרכם להציל חיים.
כמובן שהיו כאלה שניצלו והיו גם כאלה שהיו להם ניסים. היו כאלה שהתחבאו בשיחים, מתחת לאדמה, בפחים ובמיגוניות שבסוף גם אליהם המחבלים הגיעו.
פתאום התגלה לכולם שיש גם חטופים בעזה ושלא בטוח שאפשר להציל אותם. מהיום הזה התחלנו במלחמה נוראית וקשה מלאה באזעקות ובבכי ובתקווה לנסות להחזיר את החטופים.
האנשים במדינה היו נסערים מאוד והתחילו להאשים אחד את השני במעשה שהיה, האשימו את הממשלה את הקצינים ואפילו את התצפיתניות שהתריעו עוד לפני.
בלילות הראשונים ישנו אני ואחיי בממ”ד והאזעקות לא פסקו, הלימודים חזרו לללמידה מרחוק והכל נהיה קשה יותר.
לאט לאט יותר ויותר סיפורים נשמעים אפילו אצל האנשים שהכי קרובים אלינו.
אז זה היה הסיפור שלי, אני מקווה שהמלחמה תיפסק בניצחון של עם ישראל וצריך להמשיך לקוות ולהתפלל.
