הבריחה מאיראן
בשנת 1979 נפל שילטונו של השאה, המלך, מוחמד רזה פהלווי, שרחש כבוד כלפי העם היהודי, ובמקומו הועלה האייתולה חומייני, שהפך את איראן למדינה מוסלמית קיצונית ששונאת יהודים.
בערב י”ט חשוון בשנת התשנ”ב 1991 נשמעו דפיקות בדלת.
רצה מונה הקטנה בת 3 וחצי ברגליים יחפות וצ’אדור , מטפחת הדוקה סביב ראשה וצווארה. באבא מסעוד
היה זריז עוד יותר, ועצר בעדה מלפתוח את הדלת. הציץ באבא בעינית הדלת וראה שני גברים האחד גבוה קומה, הלובש חליפה חומה, ולצידו אדם מבוגר ובידו מקל הליכה וכובע רחב שוליים. “קי יה? מי אתם?” שאל באבא בפרסית. “ארא סמאהי, אדון סמאהי”, אמרו בלחש, “אנחנו מהסוכנות היהודית”. הכניס אותם בזריזות באבא לאחר שבדק שאין איש ברחוב, והתיישב עימם יחד עם מאמן מיטרה על הכיסאות המיועדות לאורחים. פתח הצעיר מבין השניים, ארא בנימין ואמר: “הגיעה העת לעלות לארץ הקודש.” מאמן כמעט הפילה את מגש הצ’אי והראנד, תה וקוביות סוכר עבור האורחים.
מאמן התרגשה מאוד ,דמעות בעיניה וחיוך עלה על שפתיה, אך מיד החיוך נמוג. לבאבא אין דרכון מכיוון שהוא ברח מהשלטונות ולא שירת בצבא. “חאנום סמאהי, צ’י שוד, מה קרה?” אמר ארא יערוב, אדון יעקב. באבא סיפר את אשר על ליבם. ארא יערוב שתק. ” הכל יסתדר ארא סמאהי, אינשאללה, בעזרת השם”, אמר אדון בנימין ,”אנחנו נבריח אותך”. סיימו את הצ’אי שלהם, “נתראה בקרוב”, בירכו אותם לשלום ויצאו לדרכם.
לאחר כשבוע בשעת דמדומים נקש קלות ארא בנימין בדלתם של משפחת סמאהי בהגיעו יחד עם ארא יערוב והפעם הם לא היו לבד. התלווה אליהם עזיז, הסוכן האיראני-מוסלמי שבילדותו אימו נותחה בליבה ע”י רופאים יהודים בישראל, ומאז נשבע לגמול טובה כל חייו ליהודים.
במרכז השולחן הועמדו כמה כוסות צ’אי ומגש פירות העונה, וביניהם גם כמקובל כמה מלפפונים טריים. על השטיח הפרסי ישבה מונה ושיחקה בבובת פיל גדולה, שקיבלה מדוד הרצל.
“תכירו- זה עזיז. הוא יעביר אותך דרך הגבולות, ארא סמאהי”. פתח אדון יעקוב. “אתם תעברו באישון לילה בליל נר שני של חנוכה, ותיסעו לגבול עד לעיר זאהדאן. שם ישאלו לאן פניכם ותאמרו שאתם בדרך למשרדים של האו”ם. בזאהדאן תפגשו שני גברים פקיסטניים שיובילו אותך באמצעות דרכון זמני יחד עם עוד ארבעה יהודים עד לעיר קאראצ’י שבפקיסטן. לאחר מכן תועברו לגרמניה.” עצר ארא יערוב מלדבר ולגם מעט מהצ’אי. “חאנום סמהי, גברת סמאהי, הטיסה שלך מיד לאחר החנוכה. התארגני את וביתך הקטנה ובע”ה יאספו אתכן בשעות הערב המוקדמות לשדה התעופה.”
הערב ירד ובאבא סיים להדליק נר שני בחנוכייה. הרים באבא את מונה גבוה ונשק ללחיה הוורודות. נשק למאמן על מצחה וליטף את ביטנה התופחת. נפרדו באבא ומאמן לשלום ונכנס באבא לטנדר שחיכה בחוץ. שפכה מאמן על האספלט מים ,סגולה לדרך טובה. ומיד לאחר כמה ימים, מאמן מיטרה ומונה עברו בטיסת לילה מאיראן עד לטורקיה, ומשם לישראל.
המסע עד למלונית בפקיסטן היה מייגע וארך יותר מיום וחצי שבו עבר באבא באמצעות רכבים, סוסים ואף ברגל.
יותר מ8 חודשים שהו בפחד ובקושי רב חמשת היהודים בפקיסטן. אכלו בעיקר אורז לבן ודגים שזיהו אותם ככשרים והשפה שדוברה שם הייתה בעיקר פקיסטנית או הודית. המעבר לדרזדן שבגרמניה הייתה רווחה עבור באבא והאחרים.
בתאריך כ”ה אדר ב’ 1992 נולדה תינוקת צנומה בעלת עיניים ירוקות ומאמן העניקה לה את השם אורטל. מאמן חיה עם אימה המבוגרת, מונה והתינוקת לגמרי לבדן במרכז קליטה שבבאר שבע.
הגעגועים למאמן, למונה ולתינוקת שעדיין לא פגש, היו גדולים לבאבא. בכל יום ציפה באבא לשיחה המיוחלת, והנה סוף סוף זה קרה. “ארא מסעוד סמאהי, בבוקר ערב חג הסוכות אתה חוזר הביתה. הביתה לא”י ולמשפחה”.
