הגנב הקטן
לפני 18 שנה הייתה מישהי בשם אביטל. לאביטל היה כלב, והכלב הזה היה מאוד שובב.
אביטל הוציאה את כלבה לטיול והביאה אותה לגן כלבים שהיה מלא עצים, ובוודאי אם זה גן כלבים תמיד יש כלבים.
פתאום ראתה אביטל משהו ממש מפתיע- את החברה הכי טובה שלה מהתיכון. כבר עבר מלא זמן שלאביטל היו דמעות מרוב שמחה שמה של החברה הכי טובה של אביטל היה נועה.
נועה הזמינה את אביטל לביתה וכמובן שאביטל אמרה נענתה בשמחה.
אביטל לא זכרה את הכלב שלה, ומתי שהן התחבקו ואמרו אחת לשנייה “כמה זמן לא ראיתי אותך”, הכלב טיפס על אחד העצים.
הן הלכו לבית של נועה והכלב נשאר על העץ.
לילד אחד בשם יונתן היה כלב בדיוק כמו הכלב של אביטל. הכלב ברח לו, ויונתן לא מצא אותו ואז פתאום הוא ראה את הכלב של אביטל וחשב שזה הכלב שלו. יונתן אמר לכלב שלו שזה הפעם האחרונה שהולכים לגינת כלבים, וחזר הביתה.
אביטל הייתה בבית של נועה, הן שתו קפה ודיברו. פתאום נזכרת אביטל שהכלב לא אצלה, “אוי ואבוי, עזבתי את הכלב שלי, מה אני אעשה”? אמרה אביטל.
“על מה את מדברת אין לך כלב בכלל” אמרה נועה. הסיבה שנועה אמרה את זה היא מכיוון שהן היו בתיכון לא היה לה כלב ואמא שלה אף פעם לא הרשתה לה, אז נועה חשבה שזה יהיה לנצח נצחים.
אביטל בוודאי אמרה לה “הצלחתי לשכנע את אמא שלי כדי שיהיה לי כלב, אבל עכשיו זה לא משנה צריך למצוא את הכלב שלי, זה ממש חשוב”
“אוקיי” נועה אמרה, “יאללה בואי נצא לדרך, נתחיל בגינת כלבים שם איבדת את הכלב”.
הן רצו לגינת הכלבים, ומצאו את הכלב של יונתן, נועה אמרה לה שאולי זה הכלב שלה, אבל לאביטל היה סימן כדי לדעת שזה הכלב שלה- לכלב שלה היה שריטה אדומה על גב, ולא הייתה שריטה לכלב של יונתן.
יונתן ואביטל הם שכנים, הם גרים באותו בניין, אבל הם לא יודעים על הכלב אחד של השני.
אביטל חזרה הביתה ממש עצובה, אבל היא לקחה את הכלב של יונתן, בשביל לעשות השבת אבדה.
אמא של אביטל ראתה אותה עם הכלב ואמרה: “הנה הכלב שלך”. אביטל ענתה לה שזה לא הכלב שלה כי לכלב שלה הייתה שריטה.
אמא שלה ענתה לה “מה זה השטויות האלה זה אותו כלב, וגם אם זה לא אותו כלב בטח למישהו יש אותו כלב והוא לקח את שלך ואת לקחת את שלו.”
אביטל אמרה: “אמא את גאונה איך חשבת על הרעיון הזה”?
אמא שלה ענתה לה: “כן אני יודעת, על מה מדברים עכשיו”?
אביטל אמרה: ” יאללה, בואי נראה למי יש כלב אותו דבר כמוני “
הם התחילו לחפש קודם ברחובות הרחוקים כי הגן של הכלבים לא היה ממש קרוב.
הם חיפשו בתל אביב, באילת, באשקלון, באשדוד, עד שהתעייפו וחזרו לירושלים. בירושלים הם חיפשו בגילה, בארמון הנציב, ברמות- אך לא מצאו. הם חזרו הביתה, אביטל ויונתן נפגשו וראו את הכלבים אחד של השני ואמרו יחד “זה הכלב שלי” והחליפו כלבים.
