שיעור שלא לומדים בבית ספר / שחר כהן
רון הוא מלך הכיתה והוא גם ממש מעצבן. אתמול הוא שבר את הרגל. כשהמורה אמרה את זה כולם התחילו להתלחשש, ברור שחשנו הקלה שתהיה תקופה בלי רון בכיתה אבל אף אחד לא העז לומר את זה בקול.
המורה שאלה מי ילך לבקר את רון ואף אחד לא הצביע.. המורה פתחה בנאום עד כמה זה חשוב וכו’.. כולם יודעים כמה חשוב לדאוג לחברים לא היינו צריכים שהמורה תסביר לנו, אבל עדיין אף אחד לא התנדב.. זה באמת היה קצת מביך וניסיתי לדמיין שאני לא בכיתה.
בסוף ההפסקה המורה קראה לי, לדרור, (הוא החבר הכי טוב שלי) לשירי ולאן (יש לה שם ישן) וחזרה על הנאום וביקשה שאנחנו נלך לבקר את רון. ניסיתי לחשוב על תירוץ שייתן לנו פטור מהמשימה אך לא הצלחתי לחשוב על תרוץ וכך מצאנו את עצמינו מסכימים.
בשיעור אחר כך המורה הודיעה שמחר יגיע ילד חדש. ואני חשבתי שסוף סוף היא אומרת דברים נחמדים לשם שינוי. כשחזרתי הביתה אמא שאלה אותי מה שלומי עניתי לה שבסדר ועליתי לחדר ואז ישר למיטה אבל ככה זה אצל אימהות הן תמיד יודעות איך אתה מרגיש. וכך היה, רגע אחר כך ראיתי אותה במסדרון בדרך לחדר שלי.
“המורה ביקשה שנלך לבקר את רון” הסברתי מיד “אתמול הוא שבר את הרגל אבל בכלל לא בא לי. הוא ממש מעצבן”
“זה מאוד חשוב לבקר חולים גם עם הוא קצת מעצבן” אמא ענתה
“הוא לא קצת מעצבן הוא מאוד מעצבן” עניתי אבל אז רינת הגיעה ולידה שילה הקטן.
היא שאלה “מה קרה?”
“את לא תביני” עניתי.
היא מצידה התעצבנה והלכה לעינב. עינב היא אחותי בת ה-16. עינב הופיעה מיד בחדר “למה אתה רב עם ילדה בת שש?” שאלה “ועוד ליד שילה.. אתה כבר בכיתה ד’ ואתה מספיק בוגר כד-” למזלי אמא עצרה אותה ואמרה לה לעזוב אותי ושהיא מטפלת בזה.
למחרת בהפסקה יצאתי עם דרור מהכיתה וסיפרתי לו מה שאמא שלי אמרה.
“אחיה שלום” הוא קורא לי בשם המלא שלי רק כשהוא רציני והוא המשיך “אל תהיה לי צדיק פתאום! אתה יודע מה הוא עשה לך? חרם!” הוא חזר ואמר “חרם!” ואני, אני לא אמרתי כלום, ידעתי שזה לא יעזור. אחרי כמה דקות שאלתי אותו “אז מה אתה תגיד למורה? אתה יודע שזה היום” הפעם הוא שתק.
דדדררריננננננננננננגגג השיעור מתחיל והמורה הזכירה “בשיעור הבא יגיע ילד חדש מנתיבות בבקשה תתנהגו אליו יפה הוא לא מכיר פה אף אחד” כמעט אף אחד לא הקשיב לה ניראה היה לי שרק אני הקשבתי מפני שחששתי שהיא תזכיר את רון. בסוף השיעור המורה שוב קראה לנו (לי, לדרור, לשירי ולאן) היא הביאה לנו שוקולד לצרף לביקור אצל רון וביקשה שנחזור עד סוף השיעור.
הלכנו אל הבית של רון, היה לי ממש לא נח אבל השתדלנו להראות נחמדים. רון היה מופתע ולא כל כך ידע מה לומר. איחלנו לו רפואה שלמה ישבנו איתו קצת כשהוא הראה לנו את הגבס ואחרי כמה דקות אמרנו שאנחנו צריכים לחזור לכיתה וכך נחלצנו מהשקט שנוצר.
כשחזרנו לכיתה הילד החדש כבר הגיע, קוראים דולב והוא נראה נחמד מאוד. באותו היום הלכתי אל דרור ודיברנו קצת על דולב אני אמרתי שהוא דווקא ניראה לי די נחמד כשהייתי אצל דרור לא קרא משהוא מיוחד ירדנו לשחק במגרש אכלנו ארוחת צהרים ואפילו הצעתי שנלך לשנ”צ.
יום לאחר מכן שמנו לב אני ודרור שאין משהוא שמדבר עם דולב אז הצענו לו שנלך לדבר ולשחק, וכך נעשינו שלישית החברים הכי טובים והמורה הייתה צריכה להושיב כל אחד בפינה אחרת של הכיתה. באותו היום הגעתי הביתה בריצה. רציתי לספר לאבא ולאמא ממש התרגשתי הבעיה הייתה רינת, רינת עמדה באמצה המעבר שבמסדרון כך שנתקלתי בה תוך מרוצתי “מה עכשיו רינת??” שאלתי כעוס “אמא” צעקה רינת “נו באמת אתם כל הזמן חייבים לריב? אה, אחיה הגעת, המורה שלחה הודעה שהיא רוצה שתבקרו שוב את רון, טוב?” אחרי רגע היא הגיחה שוב מאחורי הדלת “ובערב אתה תשמור על רינתי אז אני לא מציעה לכם לריב”. “טוב” עניתי לה בלי חשק ויצאתי לכיוון הבית של דרור. ביחד הלכנו למכולת קנינו לרון חבילת קרמבו ואז שאלתי את דרור “למה באמת ניראה לך שרון מתנהג כמו שהוא מתנהג?” “לא יודע” ענה לי דרור. הבאנו לרון את חבילת הקרמבו אבל הפעם הייתה תחושה קצת יותר נעימה וכבר הרגשתי יותר בנח.
בערב נתתי לרינת לראות סרט של חדי קרן בזמן שקראתי (עד עכשיו אני מצטער על זה עד כמה שדברים אחרים הם דברים חופרים זה השיא) בבוקר יום המחרת רון השתתף בזום כדי ללמוד לחשתי לדולב “למה נראה לך שרון מתנהג כמו שהוא מתנהג?” דולב אמר או יותר נכון לחש לי “כנראה קרה לו משהוא רע או שהוא דואג למי שהוא” ואז נזכרתי שאבא שלו מת בתאונת דרכים ואח שלו הגדול קטע את הרגל אמרתי את זה לדולב ומאז אני למדתי וניראה לי שגם דולב ודרור למדו לדון את כול מי שאני רואה לכף זכות.
