שפה חדשה

שפה חדשה.
כולם חושבים שאביגיל היא ילדה שונה, ולא כמו כולן. אבל בעצם, אביגיל היא ילדה ממש
רגילה, כמוני וכמוך – היא רק מדברת לפעמים קצת בעברית מצחיקה. אתן שואלות מדוע?
בשביל לדעת את זה צריך לחזור כמה חודשים אחורה, ביום שאביגיל ומשפחתה נחתו
בשדה התעופה בן-גוריון. המשפחה של אביגיל – משפחת קאהן, אביגיל יחד עם שני אחיה
הגדולים ואחותה הקטנה נולדו בניו-יורק שבארצות-הברית. אבא של אביגיל ואמא של אביגיל
תמיד חלמו לעלות לארץ-ישראל. כשאחותה הקטנה של אביגיל, ג’ו, חגגה יום הולדת הודיעו
אבא ואמא כי מתנה ליום הולדתה – עולים כל המשפחה. הילדים התרגשו מאוד שסוף סוף
יזכו לראות את ארץ-ישראל, להתפלל בכותל, לבקר במוזיאון ישראל והכי חשוב לאכול
קרמבו ישראלי אמיתי (ולא זיוף כמו שמוכרים במכולת בארצות הברית).
המשפחה הגיעה לארץ ביום העצמאות ה75- של מדינת ישראל. הם שכרו בית בשכונת
ארנונה שבירושלים. אביגיל נרשמה לכיתה ג’ בבית-הספר ממ”ד ארנונה. ביום הראשון של
אביגיל בבית הספר שאלה המורה בשיעור מדעים: “מי יודעת אם הצמחים יכולים לחיות בלי
חמצן?”. אביגיל מייד הרימה את ידה וענתה: “הצְמִחָ הלא יכלה לחיות בלעדי חמצנית”. כל
הילדים פצחו בצחוק, ולא הבינו למה אביגיל מדברת מוזר. יום למחרת שחקו כל הילדות
בהפסקה בכדורגל. אביגיל רצתה להצטרף גם כן. היא בקשה מהבנות: “חֶבְרָיַיה האם נא
בכדור אשחק יחד עם כולכן?”. הבנות צחקו על העברית של אביגיל, אבל כמובן צרפו אותה,
כי הן אהבו לשחק עם חברות חדשות.
כך המצב המשיך, ואביגיל רכשה חברות. אבל, כל פעם שהמורה ביקשה לענות על תשובה,
אביגיל התבלבלה בעברית וענתה תשובות מצחיקות. פעם קראה לדברים שהם זכר בלשון
נקבה, ופעם לדברים שהם נקבה בלשון זכר. פעם קראה למורה ציפורה “הואל נא להביא לי
את הטוש היפָה”, ועוד טעויות שונות ומצחיקות.
הימים חלפו והגיע הסתיו. העלים האדמדמים של עצי בית הספר החלו נושרים, והמדרכה
התמלאה בעלים חומים וכתומים. הילדים והילדות החלו לערום את העלים ולהשתמש בהם
בהפסקות כחלק מהמשחקים, בשיעורי המדעים כחלק מהניסוי ובשיעורי אומנות כחומרים
ליצירות. המורה ציפורה נכנסה לכיתה ואמרה: יש לנו הרבה עולות חדשות בבית הספר, בין
העולות החדשות שהצטרפו אלינו לכיתה יש ילדה ושמה אביגיל. אביגיל צחקקה ליד חברתה
לכיתה עפרי ולחשה לה: “אני חושבת שעלי דיברה המורה”. עפרי הסכימה והסבירה לאביגל
שהמורה מדברת על עולים ועולות חדשים.
אחרי בית הספר הלכה אביגיל עם חברתה הטובה עפרי לקנות ציוד לחורף. הן נכנסו לחנות
וקנו כפפות נהדרות בצבע אפור עם אצבעות שחורות. בחנות אחרת נכנסו וקנו פיג’מה עם
כיסים (ולא תאמינו – היא הייתה אפילו זהרת בחושך). לבסוף נכנסו לחנות בשביל לחפש
סוודר. אבל – לא נשאר בחנות ולו סוודר אחד. לא בצבע כחול, לא וורוד (הצבע האהוב על
אביגיל ועל עפרי) ואפילו לא סגול כצבע התורמוסים שבגבעה. נגשה אביגיל אל המוכרת
ובקשה עזרה. אביגיל שאלה את המוכרת: “סלחי לי גברתי, האם יש בחנותכם צמרייה?”.
המוכרת הסתכלה עליה ופשוט לא הבינה. עפרי מייד התגייסה לעזרתה של אביגיל והסבירה
לה: “צמרייה זה סוודר ‘בעולית חדשית’ – העברית שאביגיל, העולה החדשה מארצות
הברית מדברת”. שלושתן החלו לצחוק בצחוק גדול. מאז ועד היום כשאביגיל ועפרי רוצות
לדבר בינהן, ושלא יבינו, הן מדברות ב”עולית חדשית”.
ומה בדבר הסוודר אתם שואלים? המוכרת חייכה חיוך גדול – והביאה לה סוודר כחול ולבן
(עם קצת ורוד בצווארון), ואמרה: “ברוכה הבאה לישראל!”.
סוף