הסיפור שלנו מתחיל בשבת בתאריך השביעי לאוקטובר .
אני ומשפחתי יצאנו לחופשה בקיבוץ בארי אשר בדרום הארץ.
בערב שמחת תורה הלכנו לבית הכנסת , חגגנו בהקפות שמחת תורה והיה מאוד כיף.
אני ואחי הכנו את בגדי השבת , קבענו שנלך עם אבא לבית הכנסת ונחגוג עם כולם בהקפות שמחת תורה.
בשעה שש וחצי בבוקר , אבא העיר אותנו במהירות , אמר שיש צבע אדום וחייבו להיכנס מהר למרחב מוגן.
אני ומשפחתי גרים באזור המרכז לא רגילים לקולות הפיצוצים שנשמעים כל כך קרובים ומפחידים בקיבוץ בארי.
ישבנו מפוחדים בממ”ד , לא מבינים מה קורה ומתי המצב המפחיד הזה יסתיים כבר.
לא הבנו שזה רק ההתחלה , והמצב הולך להחמיר.
לאט לאט השמועות על מחבלים בקיבוץ התחילו להגיע , והיריות התחילו להישמע קרוב יותר אלנו.
אבא נעל את הדלת , ביקש שנהיה בשקט ולא נדבר.
אמא חיבקה אותנו , ממש פחדנו לא ידענו מה יקרה , כך עברו להם השעות.
פתאום שמענו שהמחבלים נכנסו לבית שלנו , הם פרצו את דלת הממ”ד , אבא נפצע שניסה למנוע מהם לפתוח את הדלת.
הם הוציאו אותנו מהממ”ד , אמא לחשה שהיא אוהבת אותנו והצבא תכף יגיע להציל אותנו.
המחבלים הפרידו אותנו מאבא ואמא בכינו וצעקנו אך לא היה להם אכפת.
הם הכניסו אותנו בכוח לרכב והתחילו בנסיעה , לא הבנתי לאן הם לוקחים אותנו , התפללתי לה’ שיציל אותנו.
הגענו לגבול , כל הדרך היה קולות של ירי והמון מחבלים מסביב. חיבקתי את אחי ואמרנו יחד “שמע ישראל”.
פתאום המכונית נעצרה , לא הבנו מה קרה , המחבלים יצאו מהרכב.
חיכיתי כמה דקות ואז לחשתי לאחי הקטן אתה בסדר?
הוא אמר שכן אבל הוא מפחד , איפה אנחנו בכלל?
פחדנו לזוז המשכנו להתחבק ולהתפלל שהמחבלים לא יחזרו.
עבר כמה שעות אחי הקטן לחש לי שאנסה להסתכל מהחלון אולי אפשר לברוח.
הסתכלתי מהחלון לא היה מחבלים בסביבה , ראיתי טנק של צה”ל לא רחוק מאיתנו.
לחשתי לאחי המחבלים כנראה ברחו שראו את הטנק , ה’ עשה לנו נס , בוא נצא מהרכב ונתחבא שהם לא יחזרו.
רצנו בשדות , עד שהגענו לאזור של שיחים התחבאנו שם.
אחי בכה שאל מה עם אבא ואמא? , לא ידעתי מה להגיד לו.
אמרתי לו שנמשיך להתפלל לה’ שיציל אותנו ואת אבא ואמא.
השעות עברו. השמש שקעה , היינו כבר רעבים וצמאים ומסביב שמענו רק דיבורים בערבית וירי.
אז נשמע רעש חזק , הצצנו מהשיח וראינו את הטנק לידנו.
הטנק נעצר , שמענו חיילים מדברים בניהם בעברית.
יצאנו מהר מהשיח , צעקנו אליהם שלא ייסעו ויעזרו לנו.
הם מהר יצאו מהטנק , הרימו אותנו ושאלו אם אנחנו פצועים.
אמרנו להם שאנחנו בסדר , שיחזירו אותנו לאבא ואמא.
הם העלו אותנו לטנק , נתנו לנו לשתות מים ומעט אוכל שהיה להם.
סוף סוף הגענו למקום בטוח , אך החיילים היו חייבים להמשיך להילחם עד שהגענו לתחנת הדלק, שם היו עוד אנשים מבארי.
שאלנו את האנשים , איפה אבא ואמא שלנו? הם אמרו שנתפנה לבית חולים שם יטפלו בנו ויקראו לאבא ואמא.
בבית החולים אמא חיכתה , כל כך שמחתי לראות שהיא בסדר.
היא סיפרה שאבא פצוע , והוא עכשיו בחדר ניתוח.
כעבור כמה ימים אבא הבריא , הוא השתחרר מבית החולים וחזרנו הביתה ב”ה בריאים ושלמים.
