מתוך שלא לשמה בא לשמה
כשהגעתי הביתה הייתי עצבנית. אווף, למה דווקא אני נבחרתי לוועדת ביקור חולים!
צריך להתקשר לילדים שלא מגיעים לבית הספר, אני לא מבינה למה צריך להתקשר לא מתוך התעניינות אמיתית, יש ילדים שאני לא רוצה להתקשר אליהם.
למחרת בבית הספר בדקתי מי לא הגיע. כולם הגיעו, חוץ מלומי. לומי היא עולה חדשה (בגלל זה השם המיוחד, לדעתי הוא יפה). היא יושבת בשולחן האחורי ונראית תמיד עצובה ורצינית.
נו טוב, חשבתי, אולי היא צריכה שמישהו יתקשר. היום עבר כרגיל וכשהגעתי הביתה התקשרתי והיא ענתה.
“הלו” שמעתי, “זאת תהל מהכיתה” אמרתי.
“קודם כל תודה” היא קטעה אותי, “את היחידה בכיתה שמתקשרת אליי”. (וגם זה לא מרצון, חשבתי)
“מממ בבקשה” עניתי, “אז למה לא הגעת?”
“אני בבידוד”
“אני מבינה את ההרגשה” אמרתי, “הייתי כבר פעמיים בבידוד”
“כשאני בבידוד, אני מנסה לראות את היתרונות, אני עושה רשימת יתרונות”
“איזה רעיון יפה, כשאני בבידוד אני רק חושבת “בא לי לצאת מהבית כברררר”
“אה, את יכולה לומר לי מה היו השיעורים?”
השיחה קלחה, עד שלומי אמרה: “להתראות קוראים לי לארוחת ערב”
מה ערב? התקשרתי בצהריים מוקדם, דיברנו כל כך הרבה?
אחרי שישה ימים צלצל הטלפון. “הלו?”
“היי תהל, זאת לומי”.
“אה, היה לי כיף לדבר איתך בראשון”
“תודה גם לי”
“מאיזה מדינה את בעצם”
“שוודיה. זו ארץ ממש מעניינת, וממש קרררר שם. כיף שיש לי למי לספר עכשיו, כי יש הרבה מה לספר. גרנו שם ליד בית חב״ד, והלכנו לשם הרבה. כל כך שונה שם מפה. העברית שלי טובה כי דיברנו שם קצת עברית. ויש שם בית מלוכה כמו פעם. אולי זה קצת מוזר, אבל אני אוהבת לחקור על בתי מלוכה. ויש שם איילים, הרבה איילים. סליחה, דיברתי יותר מדי?”
“זה בסדר. לא רואים בכיתה שאת מדברת הרבה”
“כי אני מתביישת. משום מה ממך אני לא”
“תודה. וגם לי יש תחביב קצת מוזר. יש לי אוסף מטבעות! יש לך מטבע של שוודיה לתת לי?
“בטח!
בכל יום בכיתה רציתי שהיא תגיע, והופתעתי מעצמי כמה מהר התחברנו.
התחלתי ליהנות מהתפקיד שלי, כי הבנתי שמכל דבר יכולים לצאת גם דברים טובים. אני מצטערת שהתפקיד יסתיים בסוף המחצית…
אחרי שבועיים הגעתי לכיתה. אחרי דקה הדלת נפתחה ו…לומי נכנסה. היא נראתה שמחה וזורחת יותר מתמיד.
נגשתי אליה.”לומי! סוף סוף”. גם היא התקרבה אליי, ואמרה: “זאת הפעם הראשונה שאני שמחה ללכת לבית ספר, וזה בזכותך!”
היה לנו כיף ביחד. מצאתי את החברה האמיתית שלי.
אחרי שבוע, בשיעור השני המורה לימדה על הביטוי מהגמרא “מתוך שלא לשמה בא לשמה” והסבירה: “תלמידים, הכוונה היא שמתוך עשייה של משהו שלא אוהבים יכולה לצאת מצווה, או משהו טוב”
בהפסקה הלכתי עם לומי לנדנדה. אמרתי לה: “את יודעת, מה שהמורה הסבירה זה בדיוק מה שקרה: בהתחלה לא רציתי את התפקיד שלי בוועדת ביקור חולים, כי חשבתי שזה מיותר להתקשר בלי התעניינות אמיתית. ואז… דיברתי איתך. הבנתי שמכל דבר יכולים לצאת דברים טובים. הרווחנו חברות. בסוף, אני ממש מרוצה מהתפקיד הזה.”
“עכשיו היה תורך לנאום” צחקה לומי. “את נואמת באמת יפה”.
סוף
