בס”ד
אסון 7.10.2023
בוקר יום שבת עדיין ישנה, פתאום מתעוררת לקולה של אימי , אגמי קומי יש אזעקה נכנסים לממ”ד.
נכנסנו לממ”ד ולא ידענו את גודל האסון שפקד את מדינת ישראל היקרה שלי.
אחרי כמה שעות שוב יש אזעקה , נכנסים לממ”ד שוב .
אבא שלי לא הלך לבית הכנסת בשבת זו , הפחד התחיל לחלחל בי , כולנו בבית, לא יוצאים מהבית . מבינים מהשכנים שיש מלחמה בחוץ.
אבל בפנים שוב אני לא רגועה ולא מבינה את ההרגשה הזו , הורי מנסים לעודד אותנו ולהסביר לנו שבבית שלנו הכל בטוח ויהיה בסדר.
אבל… את גודל האסון הגדול הבנו עם יציאת השבת . הקשבנו לחדשות והבנו מה באמת קרה , איזה אכזריות של אנשים בלי לב ובלי חמלה, נכנסו לבתים שהוריי אמרו לי שהוא שהבית זה המקום הכי בטוח , לאנשים והילדים שבקיבוצים וביישובי העוטף לא היה מזל כמו אצלי בבית .
לא היה להם ביטחון , הצבא איחר לבוא האסון גדל וגדל ואיתו שומעים שיש חטופים והרוגים ובכל יום שעובר האסון גדל.
פתאום שמעתי פעם ראשונה מה זה “צו 8 ” אימי היקרה הסבירה לי שזה אומר שהחיילים חייבים להגיע ולהילחם ברשע שנקרא חמאס.
התחלתי להיכנס לחרדות וללחץ, פחדתי מאוד , כל רעש , דפיקת דלת הלחיצה אותי , פחדתי שיבוא אלינו הביתה ויעשו למשפחתי את מה שעשו בעוטף עזה.
אנשים היו בבתים שלהם, רצו לרקוד להנות מהחיים ומצאו את מותם.
בנתיים אני מנסה להתחזק , לא רואה טלויזיה ( חדשות בעיקר) רואה רק מה שעושה לי טוב ולא רוצה לדעת מה קורה סביבי , אבל שומעת את ההורים שלי מדברים בשקט ומבינה שאנחנו במלחמה מאוד קשה .
המלחמה עדיין לא נגמרה החטופים לא כולם חזרו הביתה , ואלה שחזרו סיפרו מה עברו מהיום שלקחו אותם מהבית שלהם, לא היה להם מספיק אוכל , שתיה, מקלחת , הבנתי שאני עכשיו נמצאת עם משפחתי ומודה לאלוהים שכולנו בבית בריאים ושלמים.
המלחמה עדיין מתמשכת ולא נראה שעומדת להסתיים. כולי תקוה שכל החטופים יחזרו הביתה בשלום למשפחה ושהביטחון יחזור למדינה שלי במהרה .
