וותילי ואני
פעם לפני שנים רבות, ילדה קטנה וחמודה שהיא במקרה אני, חייתי לי חיים טובים ומאושרים.
דמיינו לעצמכם אותי – בת יחידה לשני הורים עם עיניים חומות קטנות ועדינות והלב הכי רחב שראיתם אי
פעם!
היו לי הרבה חברים וחברות וביחס לילדה בת 9 אפשר לומר שהייתי ילדה רגילה.
כל זה היה נכון עד לאותו ערב יום שני, שבו הכל השתנה.
זה היה כאשר חזרתי הביתה, פתחתי את הדלת ומצאתי את הוריי מחכים לי ליד שולחן האוכל. “ליבי,
ילדה חמודה שלנו”, הם אמרו יחד בקול חושש, “אנחנו עוברים דירה לוותילי”.
וותילי?? צעקתי עד לב השמיים! ורצתי לחדר בבכי, טמנתי את ראשי בכר וחשבתי לעצמי איזה מין שם זה
”וותילי”, וחוץ מזה אני לא זזה לשום מקום, אני נשארת כאן ”בכפר אמסטרדם”!
אמא באה לחדרי וניסתה להרגיע אותי. מצחיק איך א ימהות תמיד חושבות שהן יכולות להרגיע ילדים
למרות שבדרך כלל אי ן להן שום מושג אך לעשות את זה! ברור שלא הקשבתי לה, אבל היה רק דבר אחד
שאמרה שתפס את תשומת ליבי. זה היה כשהיא אמרה: “ליבי, אל תדאגי, יהיו לך הרבה חברות, אני
בטוחה !”.
בלילה חלמתי על העיר ”וותילי”. בחלום הייתי בבית הספר “עץ השקד” – בית הספר החדש שלי בוותילי.
עליתי במדרגות לקומה השנייה, שם חיכתה הכיתה שלי. אבל ממש כשהגעתי למדר גה האחרונ ה הבנתי
שכולם מתלחששים ולועגים לי. רעדתי כל כך עד כדי כך שברחתי בחזרה לשער הכניסה כדי לבדוק אם אמא
עוד שם.
אמא כמובן כבר הלכה. עמדתי לבדי ובהיתי בגדר בית הספר, היה לי מן גוש גדול תקוע בגרון. ואז זה קרה
– התחלתי לבכות. לא היתה ברירה, והייתי חייבת לחזור לכיתה. בהפסקה ניגשה אלי ילדה ולחשה לי שהיא
ראתה מה קרה בתחילת היום. איכשהו, למרות שלא הכירה אותי בכלל, היא שאלה אם אני רוצה להיות
חברה שלה.
כשפקחתי את עיני הבנתי שזאת באמת המציאות. אני כבר לא חולמת!
מולי עמדה ילדה עם שתי צמות, חצאית ורודה וחולצה שחורה. היא תפסה לי את היד, ושאלה שוב: “רוצה
להיות חברה שלי?”. ואז, בלי לחשוב יותר מידי, פשוט אמרתי לה “כן”. בלב שלי ידעתי שהיא ילדה טובה,
והחיוך שעל פניי התרחב עוד ועוד ועוד..
הימים חלפו, נופר שאלה אותי שאלות ואני שאלתי אותה. התקרבנו. היה בינינו משהו דומה ומיוחד. ככה
בעצם הפכנו להיות החברות הכי טובות.
עד היום ההוא שבו הכל השתנה. הגענו לבית הספר. היה מוזר לגלות ש לא היה שם אף אחד למרות שהשער
היה פתוח.
נכנסנו ו חשבנו שהמורים והילדים כנראה בתוך בית הספר, זה היה יום גשום במיוחד.
בדרכנו לכיתה, ממש ליד המזכירות, ראינו תיבת עץ קטנה.
הסתכלנו אחת על השנייה וידענו שלא נוכל להתאפק! היינו כל כך סקרניות לגל ות מה יש בתיבה. ככה יצא,
שניגשנו אל ה תיבה והיינו המומות לגלות שהיא בכלל לא נעולה. פתחנו אותה בלי מאמץ, התכופ פנו והבטנו
כלפי מטה, וכשהתיבה נפתחה יצאו ממנה שתי ידיים אר וכות ולבנות שהחזיקו שלט קטן ומפתה.
נופר צרחה שזו תיבה בולענית ואני התפוצצתי מצחוק! הסתובבנו אחור ה כדי לקחת את התיק ולהמשיך
לכיתה, ובלי שהספקנו לצעוד צעד אחד קטן – בו וווווום! !!!! התיבה בלעה אותנו! !!
נכנסנו לתוך צינור ארוך ומפותל בצבע אדום צהבהב. לקראת סוף הצינור ניצנץ אלינו משהו קטן וזהוב. שום
דבר לא הכין אותנו לזה!
המשך יבוא…..
