אני ממש שמחה שפגשתי אותו, בעצם ממש ממש שמחה. מאז שפגשתי אותו הצלחתי לעשות כל מה שאני רוצה.
רגע, אתם בכלל מבינים על מה אני מדברת? טוב, אפילו אם אתם מבינים, אני בכל זאת אסביר לאלה שלא מבינים.
זה קרה בצהריים של יום אחד, כזה יום שלא היו שיעורי בית ולא היה לי מה לעשות. ניסיתי לצייר ולא הצלחתי, ניסיתי לקרוא ספר והשתעממתי, ואז פתאום….
זה קרה ..ישבתי על הספה בהיתי סתם ככה , מחשבות שונות התרוצצו במוחי , פתאום יצא מהריץ’-רץ’ של הסוודר שלי פרפר. הפרפר היה צבעוני ויפה מאוד ולפתע הוא התחיל לדבר אליי, הוא אמר לי “הי הדס, קוראים לי סנוף, סנוף הפרפר, ואני יכול לעזור לך בכל מה שאת רוצה לעשות”. אני הייתי בהלם ולא הצלחתי לדבר. אחרי שהקול שלי חזר אליי שאלתי את טליה “שמעת את זה?!”. “על מה את מדברת?”, אמרה טליה, “לא שמעתי כלום, את בטח דמיינת בגלל שמשעמם לך”. רואים איזה מעצבנת אחותי?! אבל אני התעלמתי והמשכתי לדבר עם סנוף. סנוף סיפר לי שהמשפחה שלו כבר שנים עוזרת לילדים משועממים וגם שהוא יכול להתחבא לי בתיק כשאני בבית ספר ולעזור לי בלימודים ובכל דבר אחר שאני צריכה בו עזרה.
וכך היה…, סנוף הסתתר לי בתיק בזמן הלימודים ועזר לי ובבית היינו משחקים ועושים ביחד שיעורי בית וככה אף פעם לא היה לי משעמם וסנוף היה הסוד שלי, אף אחד לא ידע עליו. אבל יום אחד סנוף בא אליי וראו עליו שהוא עצוב, אז מיד שאלתי אותו “מה קרה לך?”. סנוף התחיל לבכות, אז שאלתי אותו “אתה חולה?! מה קרה? קרה משהו למישהו מהמשפחה שלך?!” וככה הצפתי אותו במלא שאלות וסנוף המשיך לבכות ואמר לי “לא לא, זה לא מה שקרה, פשוט אמרו לי ש…” והוא פרץ שוב בבכי קורע לב. אחרי שסנוף נרגע שאלתי אותו שוב מה קרה לו ואז הוא התחיל לספר לי “אבא ואמא שלי אמרו לי שאני צריך להיפרד ממך וללכת למישהו אחר מכיוון שאת כבר יודעת להעסיק את עצמך.” “מה?!” אמרתי לו, “אבל אתה לא יכול ללכת! אתה ואני החברים הכי טובים. אני אהיה ממש עצובה אם תלך מפה, אני לא רוצה שתלך!”, אמרתי ומייד פרצתי בבכי. אחרי שנרגעתי הוא אמר לי “גם אני לא רוצה להיפרד ממך אבל תביני אחרי שלמדת להעסיק את עצמך אני צריך לעזור גם לילדים אחרים ואם ממש תגעגעי אלי אני אשאיר לך מזכרת כדי שתוכלי להתבונן בה ולהיזכר בי . ההורים שלי אמרו לי שאני אמור להיפרד ממך בעוד יומיים בדיוק וללכת לילד שגר בתל-אביב שגם משתעמם הרבה כמו שאת היית פעם”. “טוב” אמרתי “אבל אתה תוכל לבקר אותי לפעמים?” “אני לא יודע אני אשאל את ההורים שלי” אמר סנוף הפרפר.
הימים שלפני הפרידה עברו ממש מהר ובזמן הזה ניצלתי כל רגע להיות בחברת סנוף ולהינות איתו. בשעה שבה סנוף היה צריך ללכת ליוויתי אותו לגינה ושיחקנו עוד קצת ואז נאלצתי להיפרד ממנו , הסתכלתי על המזכרת וידעתי שאף פעם לא אשכח אותו.
היום אני כבר בת תשע וחצי אבל אני עדיין זוכרת טוב טוב את התקופה שבה סנוף היה איתי. ואני מתגעגעת אליו מאוד. ובכל פעם שאני מתגעגעת אל סנוף אני מסתכלת על המזכרת שסנוף הביא לי ומחייכת.
