היו הייתה ילדה בשם ליבי, לאביה קראו יונתן ולאמא שלה מרים. ליבי בדיוק הייתה בת שש וחצי והיא עלתה לכיתה א’, היא קצת פחדה כי בגן חובה היה מול הגן שלה עוד גן שהוא היה גם גן חובה , והיה בגן הזה ילד שקצת הציק לה בזמן חצר (וקראו לו בארי).
היא קצת פחדה שהוא היה איתה בכיתה, וגם הוא גדול שיכבה ולכן ביום הראשון של תחילת הלימודים כשמרים (אמא של ליבי) פתחה את דלת הרכב, כבר לא היה לליבי סבלנות והיא שאלה את אמא שלה מלא שאלות, “אמא בית הספר מפחיד?”, “אמא את תשארי איתי בבית הספר?”. “ליביל’ה” אמרה מרים “אל תחששי, כל כך כיף שם, את יודעת שגם לי היה קשה מאוד ביום הראשון של תחילת הלימודים, ממש דאגתי, לא ידעתי כלום, אבל מתרגלים. גם לעוד ילדים בטח היה קשה.” כעבור כמה דקות הם הגיעו לבית הספר. מרים ליוותה את ליבי לכיתה. הם הגיעו ראשונות, ליבי הייתה קצת לחוצה.
כשהגיעו ליבי הייתה מאוד מופתעת. “מה זה המקום הזה?” שאלה את אמא שלה. “זאת הכיתה שלך” ענתה אמא. “מה זה כיתה?” שאלה את אמא שלה. “כיתה זה מקום שלומדים” אמרה מרים. “אבל היא כל כך קטנה” אמרה ליבי. “נכון” אמרה מרים. “ומתי הגננת תגיעה?” שאלה ליבי. “מותק זה לא גן, זה בית ספר.” אמרה מרים. “אה” אמרה ליבי. “יש מורה.” אמרה מרים. “אוקי” ליבי ענתה. בדיוק אז הגיעה המורה. “ליבי זאת המורה שלך, קוראים לה יערה.” אמרה מרים.
“שלום!” אמרה יערה. “שלום” מלמלה ליבי. “איך קוראים לך?” שאלה יערה (המורה), “ליבי” היא ענתה (ליבי התרגשה מאוד).
“אז אני הולכת?” שאלה מרים, “טוב” ענתה ליבי. בדיוק אז היה צלצול ואז באו הרבה ילדים ואחרון בארי “נו באמת הוא איתי בכיתה” אמרה לעצמה. בהפסקה פתאום הוא בא והציע לה להשלים ואז הם השלימו. אחר הצהריים הזמין את ליבי לביתו, “שלום” אמר בארי בטלפון, “שלום” מלמלה ליבי, “מי זה?” שאלה ליבי (בארי ענה כמובן: בארי) “טוב אז שלום” מלמלה ליבי. “את רוצה לשחק איתי?” שאל בארי, ליבי התפרצה ואמרה :”הי בדיוק מילאתי בריכה במים!”. בארי לא התלבט ומייד נכנס לביתו לקח מגבת ובגד ים ורץ אליה (אפילו שהוא היה יחף)
לא עברו כמה דקות ובארי הגיע לבית של ליבי (הם גרו באותו רחוב). הוא ראה את ליבי שוחה במעגל בבריכה שלה. “הי בוא תצטרף!” קראה ליבי בשמחה. בארי לא האמין להתנהגות של ליבי. הוא הכיר אותה כילדה תמימה וביישנית! ועכשיו הוא רואה אותה שוחה ועוד משחקת ומזמינה אותו!.
בארי החליט לקפוץ למים אבל קודם לבש את בגד הים שלו ואז הוא קפץ…
בערב הוא חזר לביתו ואמר לאמא שלו: “אמא את לא תאמיני כמה היה לי ולליבי כיף” ואותו דבר ליבי אמרה לאימה מרים. הסוף.
