פעם אחת בבית הספר מאיר היתה ילדה שקראו לה דנה.
דנה אהבה מאוד לשחק כדורגל אבל אף פעם לא היה לה אומץ לבקש לשחק עם הבנים כדורגל. יום אחד דנה אזרה אומץ וביקשה לשחק כדורגל וכל הבנים פשוט צחקו לה בפנים והמשיכו לשחק ודנה רצה לכיתה והתחילה לבכות ופתאום ילד אחד שקראו לו רן שאל את דנה מה קרה? מדוע את בוכה? דנה השיבה לו: “אין לי עם מי לשחק כדורגל” לרן היה רעיון, רן שאל את דנה: “את רוצה לשחק איתי כדורגל?” ענתה דנה: “אתה בטוח? כל הבנים יצחקו עליך” רן ענה לדנה: “לא מעניין אותי שיצחקו עלי עד מחר!” דנה ורן הלכו לחפש כדור ומצאו אך רן ודנה לא ידעו שהבנים הולכים לפנצ’ר להם את הכדור וכך היה… הבנים פינצ’רו להם את הכדור ולדנה ורן לא היה כדור עד שהמורה לספורט ראה את המעשה של הבנים, המורה קרא לדנה ורן והוא נתן להם כדור חדש, דנה פנתה למורה ואמרה לו: “אין לנו מה לקחת את הכדור, הבנים יפנצ’רו לנו את הכדור עוד פעם” למורה לספורט עלה רעיון נוסף- הוא אמר לדנה ורן “אני אתן לכם את אולם הספורט עד סוף ההפסקה”, דנה ורן אמרו לו תודה רבה נחזיר לך את המפתח בסוף ההפסקה וכך היה. לבסוף הבנים ביקשו סליחה מדנה ואמרו לה שהיא יכולה לשחק איתם במשך כל ההפסקה. 20 שנה אחר כך דנה פתחה חוג כדורגל לבנות ולבנים והוא היה מאוד מצליח ולרן לא היה כסף ולא היה אוכל להאכיל את משפחתו, יום אחד דנה הלכה לעיר וראתה את רן מבקש כסף והיא לא הבינה איך זה שרן עני ודנה רצה לרן ונתנה לו 1000 ש”ח ואמרה לו: “זו המתנה שלי על זה שהסכמת לשחק איתי כדורגל לפני עשרים שנה”. לאחר שרן הודה לדנה על המתנה, דנה הציעה לרן לעבוד איתה בחוג שלה ורן הסכים ומאז דנה ורן מעבירים ביחד את החוג.
