כתב: כהן ליאב
כיתה- ד’ 1
מחנך- כהן שלומי
בי”ס- “מוריה” ב”ש
מבוסס על סיפור אמיתי :
הדמות שהצילה
בחג החנוכה דודתי בת אל הציעה לאימי שנצטרף אליה לסיור חנוכיות בירושלים. הבשורה שימחה אותי מאוד, כי זו הפעם הראשונה שאני אבקר בירושלים ואתפלל בכותל המערבי.
הנסיעה הייתה מהנה כשהגענו לירושלים, התפעלתי מאוד מיופייה, מבתי האבן המדהימים, ממגוון סוגי האנשים שהסתובבו ברחוב: חרדים, נוצרים, מוסלמים וממבחר של אוכל צבעוני וטעים.
היינו רעבים, הגענו לממילא והתיישבנו במסעדה חלבית, אכלנו ,שבענו ובירכנו, כאשר יצאנו מהמסעדה , נתקלתי במקבץ נדבות מבוגר שקרא בקול “צדקה…צדקה”, התלבטתי אם לתת לו או להמשיך ללכת ובתוך הלב החל מאבק.. “שילך לעבוד” לחש לי יצר הרע “אולי הוא סתם נוכל! “המשיך בשכנוע. “מסכן! בטח זקוק לכסף כדי לקנות תרופות” צעק כנגדו יצר הטוב. “תחשוב שזה קרוב משפחה שלך…” לפתע הופיע בדמיוני או מתוך חלום דמות מכובדת נראה כמו רב גדול עם גלימה ומצנפת מיוחדת. נזכרתי שתמונה שלו תלויה בכיתה כשלמדנו על דמויות החמ”ד. הרב הביט בי במבט אוהב כאילו אומר “תן לו…. זו מצוה חשובה…אל תפספס…”. “ליאב, מה קורה? למה אתה לא מתקדם, תזדרז אנחנו ממהרים, אנחנו צריכים להגיע למלון להירשם לסיור החנוכיות” שמעתי את קולה של אימי. לא התמהמתי נתתי לקבצן צדקה בשמחה. הסיור היה מרתק מאוד, טילנו ברובע היהודי המיוחד ביופיו, וראינו חנוכיות דולקות לפרסום הנס המראה היה מרהיב ביופיו. משם , צעדנו למקום שבו הכי הרבה התרגשתי – הכותל המערבי ! כתבתי פתק, ותחבתי אותו בין אבני הכותל העצומים, התפללנו לקב”ה , זו הייתה חוויה בלתי נשכחת. בבוקר, קמנו לארוחת בוקר מפנקת ,ולאחריה עזבנו את המלון ונסענו חזרה הביתה, מכיוון שלא הכרנו היטב את הדרך דודתי בת אל הפעילה את ה”וואיז” והתחלנו בנסיעה . לאחר זמן מה, אימי קלטה שעל הכביש בו נסענו, ישנן מכוניות בעלי לוחיות זיהוי לבנות ,ולא צהובות כפי שהיא רגילה לראות. היא פנתה לבת אל והאירה את תשומת ליבה על כך, בת אל , שהייתה מרוכזת בהכוונתו של הוואיז, התחילה להבין שמשהו לא בסדר…. אימי הבינה שאנחנו נמצאים באזור מסוכן של הפלסטינים -אזור חברון!
אימי פעלה בנחישות היא עטפה את ראשה בצעיף וביקשה מאיה בת דודתי שישבה לידי להוריד מראשי את הכיפה כדי שלא יזהו שאנו יהודים ובמקביל התקשרה למשטרה. השוטר זיהה את מיקומנו, הוא הבין שאנו בסכנת נפשות, והודיע לאימי שהוא שולח לעברינו ניידת משטרה לעזרה וחילוץ. פחדתי מאוד התפללתי שנגיע בשלום. במקביל, אימי קלטה מרחוק רכב צבאי ממוגן , ועל ידי הבהובים ,הרכב עצר ,משם יצא חייל במדים שרץ לעברינו, אימי בכתה והסבירה לו שאנחנו פוחדים ושהגענו לכאן בטעות, והוא ביקש שניסע אחריו, לפי המבטא שלו , החייל היה בדואי מה שהגביר באימי את החשש ,אימי ודודתי היו בדילמה גדולה , לנסוע אחרי החייל, או להקשיב לשוטר שבטלפון.בדקה ה 90, הוחלט לנסוע לפי מה שהורה השוטר, שלא ירד מהקו, הרגיע ועזר מאוד , עד שהגענו לפתחו של יישוב יהודי , שם חיכתה לנו ניידת משטרה , שנסעה לפנינו עד מחסום מיתר .ומשם הודינו לו מאוד ונפרדנו. זו הייתה חוויה מאוד לא נעימה , אבל תודה לאל הסתיימה בשלום אני בטוח שזה בזכות הדמות של הרב שהמריצה אותי לתת צדקה.
כשחזרתי לבית הספר לאחר החופשה רצתי לכיתה לראות את תמונת הרב. נדהמתי זה אותה דמות שראיתי הרב יעקב מאיר.
