פעם אחת ביום קריר היתה ילדה קטנה ושמה היה לילי. קראו לה לילי בגלל שכשאמא שלה נעלמה לילי אמרה “לא! לא!”. אחרי שאמא של לילי נעלמה, לילי הגיעה אל בית היתומים. מנהלת בית היתומים בחרה לה שם אחר – את השם קיטי, למרות שזה לא היה שם יפה. לילי היתה בת 9, אבל כשהיתה בת שנה מכשפה רעה העלימה את אמא שלה. מאז אותו יום לא ראו את אמא של לילי, לילה בכתה מאוד באותו יום, ומאז גם המכשפה נעלמה. בכל יום שלילי היתה בבית היתומים האחראים שם היו רעים אליה והתעללו בה, ובמיוחד מנהלת בית היתומים שקראו לה רוזלין. ‘רוזלין’ היה שם של אישה רעה, וגם היתה מכשפה שקראו לה רוזלין. רוזלין הייתה מתעללת בכל ילד בבית היתומים וגם לילי הייתה בוכה מזה. ביום גשום וקריר אחד לילי ראתה שהתחיל לרדת שלג וכך היא ידעה שחג פורים הגיע, היא לא אהבה את חג פורים כי באותו יום אמא שלה נעלמה בגלל המכשפה. היא היתה בוכה בפורים. יום אחד ראתה לילי שהורים בואו לקחת ילדים יתומים בגלל חג פורים, והיא נשארה מאחור. רוזלין לא הרשתה שהילדים ילכו, והיא ניסתה לעכב את ההורים. אבל ההורים לקחו את הילדים ולילי נשארה בצד. אמא אחת ראתה את לילי ורצתה לקחת אותה, אבל רוזלין אמרה: “בשום פנים באופן! היא לא ילדתך”. האמא אמרה: “אבל היא לבד!” רוזלין שיקרה לה ואמרה “עוד מעט יבואו לקחת אותה”, אז האמא הזאת הלכה. לילי אמרה לרוזלין שלא יבואו לאסוף אותה כי אמא שלה איננה, ורוזלין בכעס גדול אמרה: “זה לא מעניין אותי!”, לילי אמרה “אבל…” ואז רוזלין קטעה אותה ואמרה בכעס רב: “אין אבל ואין חבל!”. כשרוזלין אמרה את זה לילי פרצה בבכי והלכה לחדרה. החדר של לילי היה צפוף וקר, היה בו גם חלון מזכוכית. היא שכבה על המיטה של בית היתומים שהייתה ממש לא נוחה, היא היתה עשויה מאבן. היא נשכבה והרגישה משהו לא נעים בגב. לילי הוציאה את הסדין, ראתה שם אבן וחשבה לעצמה: “מה עושה כאן אבן?” והזיזה את האבן. פתאום היא נזכרה בשיר שאמא שלה היתה שרה לה כשהייתה קטנה. כל לילה כשלילי הלכה לישון, אמא שלה היתה שרה “לילה טוב ילדתי, הכל יהיה טוב, בסוף ננצח הכול”, וזה היה מרדים אותה. אז עלה לה רעיון לברוח מבית היתומים. היא לקחה דף ועט ורשמה “לרוזלין מנהלת בית היתומים, הלכתי להציל את אמא”. היא הניחה את הפתק על המיטה, שברה בעזרת האבן את זכוכית החלון, לקחה את הסדין וברחה. כשרוזלין באה להביא ללילי את האוכל המגעיל – דיסה עם תירס, קמח ומים, היא לא ראתה את לילי בחדר ושמה לב שהחלון היה שבור. היא צעקה בקול רם “לילי! לילי! בואי עכשיו!”. כל האחראיות של בית היתומים באו אל רוזלין ואמרו “מה קרה? מה קרה?”, רוזלין התעצבנה ואמרה “דיי כבר! מספיק!”. פתאום ראתה רוזלין את המכתב, כשבאה לשבת במיטה הלא נוחה. היא קראה את המכתב, היא כבר הכירה את הסיפור על המכשפה שהעלימה את אמא של לילי. רוזלין צחקה בצחוק מרושע ואז היא ארגנה לעצמה תיק והלכה לעצור את לילי. אחרי כמה זמן מרוב קור לילי נפלה על השלג, ורוזלין מצאה אותה, הרימה אותה ולקחה אותה לבית שלה, לא לבית היתומים. כשהגיעו לבית של רוזלין, לילי התעוררה על הרצפה ואמרה לרוזלין: “איך מצאת אותי?”, היא רעדה מפחד ומקור. אז רוזלין פתאום הפכה למכשפה ולילי ראתה את אמא שלה קשורה בפינה של החדר. לילי אמרה: “את לא צריכה להיות כל כך רעה!” ורוזלין ציחקקה בצחוק רע וערמומי. לילי לקחה את הרגל של השולחן והרגה את רוזלין, ורוזלין צעקה “לאאאאא…”. אחרי שהמכשפה רוזלין מתה לילי לא ידעה איך להוציא את אמא שלה. היא חיפשה בבית עד שראתה את המפתח על הרצפה ליד רוזלין. היא שחררה את אמא שלה והן חבקו אחת את השנייה ואמרו “אני לא אעזוב אותך לעולם!”.
