ביחד ננצח

שלום קוראים לי ירדן, אני בת 11 ורציתי לספר לכן שיום אחד חזרתי מבית הספר אל הבית והבית היה ריק. הכנתי לי אוכל ופתאום התחילה אזעקה. רצתי למקלט, ניסיתי להתקשר אל ההורים שלי, אך הם לא ענו. אחרי 10 דקות חזרתי לבית שלי ופתאום דפקו בדלת. הסתכלתי בעינית וראיתי את אח שלי הגדול שהוא בצבא, פתחתי את הדלת בשמחה וחיבקתי את אח שלי. הוא שאל אותי אם היה מישהו בבית כשהייתה האזעקה, אמרתי שלא. הוא שאל: “נבהלת?” עניתי: “קצת” ואז מפתחה הדל, ההורים שלי חזרו. הם שאלו אם הכל בסדר, ואז הם ראו את אח שלי, הם חיבקו אותו חזק. ההורים שלי ואני לא ראינו אותו חודשיים וחצי. ההורים שלי הכינו ארוחת ערב. כולנו ישבנו לאכול, דיברנו על שלום החטופים. אח שלי אמר שחלק מהחטופים השתחררו אבל גם המדינה הייתה צריכה לשחרר מחבלים. מחבלים עכשיו משוחררים ברחובות. פינו הרבה אנשים מבתיהם כמו שדרות, קיבוצים בדרום. אחרי ארוחת הערב סידרתי לאחי את המיטה שלו והלכתי לישון. הוריי ישבו בספה וראו חדשות. שמעתי חלק מהחדשות והתחלתי לפחד. סיפרו בחדשות שיש בצפון 10 אזעקות ביום. ובשדרות 9 אזעקות ביום. ניסיתי לחשוב על דברים טובים ובסוף נרדמתי. התעוררתי ושמעתי קול שמחה מהמטבח. קמתי מהמיטה ונכנסתי למטבח. ראיתי את אמא שלי כל כך שמחה. שאלתי אותה מה קרה, כי היא ראתה הרבה חדשות אתמול בלילה. היא אמרה שהיא נשארה עד 1 בלילה לראות חדשות. ואז היא אמרה שכל החטופים חזרו לבתיהם וניצחנו במלחמה. שמחתי כל כך, חשבתי לעצמי כמו שעם ישראל ניצח עכשיו, כך ננצח בכל המלחמות.