ה 7 באוקטובר
מספר הסיפור: נדב קדוש
מבוסס על סיפור אמיתי
שמי נדב, אני לומד בכיתה ד וגר בבאר שבע.
יום שבת ה7 באוקטובר היה יום שמחת תורה, הלכתי לישון ביום שישי אצל דודים שלי. לא אשכח לעולם את מה שהרגשתי ביום המחרת.
קמנו ב 6:45 מהאזעקות…
אני וכל הדודים שלי הלכנו למרחב המוגן (אין להם ממ”ד), ממש נבהלתי וממש הופתעתי כי היו המון אזעקות. כאשר הייתה טיפה הפוגה אני ודוד שלי הלכנו לבית הכנסת אך באמצע ההליכה תפסה אותנו עוד אזעקה…
רצנו מהר מאוד למרחב המוגן ומשם עברנו לבית הכנסת אבל האזעקות לא פסקו וזה היה ממש מפחיד! בשעה 12:00 סיימנו תפילה ללא השמחה הגדולה של ההקפות לה ממש ציפיתי שנה שלמה. לאחר מכן חזרנו ממש מהר לסבתא שלי.
משם אמא שלי אספה אותי הביתה, היא ממש פחדה כי לא היה לה איך לתקשר איתי והיא לא ידעה מה קורה איתי. הגענו הביתה, לנו יש ממ”ד אז לא היינו צריכים לצאת מהבית. לאחר כמה דקות נשמעו דפיקות בדלת, פחדנו מאד לפתוח אך לפתע שמענו קולות מוכרים, היו אלה חברים יקרים.
הם הגיעו אלינו כי לא היה להם ממ”ד. המשפחה נשארה אצלנו שבועיים והיה לנו ממש כיף להיות ביחד – לאכול, ליהנות ולשחק יחד.
סך הכל היינו סגורים בבית במשך שלושה שבועות! היה מאד קשה להישאר כל הזמן באותו מקום ולכן החלטנו ללכת לדודים שלנו. היה לי ממש כיף כי יצאנו מהבית ושינינו קצת אווירה.
חזרנו הביתה ומיד הלכתי לישון. קמתי לעוד… יום של אזעקות, עוד יום, עוד יום וממש נמאס לי כבר. הייתי חסר מנוחה, מפוחד ומבולבל.
הורי היקרים ניסו כל הזמן לעזור לי ולכן בשבוע אחרי נסענו עם דודים שלי לבאולינג. דוד שלי בא לישון אצלי והיה לי ממש כיף יחד: שיחקנו, שרנו ונהנינו מאד. הוא נשאר לאכול אצלנו ארוחת שישי יחד עם המשפחה שלו, אלו יו הזמנים של ההנאה והכיף. בשבת לאחר מכן עשינו לבד כי היינו עייפים, אז הייתה לנו שבת משפחתית ושקטה. וביום ראשון חזרנו ללמוד בבית הספר לפי תורנות בין הכיתות כי לא היה אישור מפיקוד העורף להחזיר את כולם יחד.
למדנו בכיתת מחשבים כי זה היה מרחב מוגן למדנו, למדנו ולמדנו… היה ממש כיף לחזור ללימודים ולחברים אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו.
כיום חזרנו לשגרה מלאה ואני ממש שמח.
כל יום אני מתפלל על כל החיילים שיצליחו במלחמה ויחזרו בריאים לביתם.
כואב לי מאד על הנופלים, ה’ ינקום את דמם.
הסוף.
