תחרות והפתעה:
אני איילה ואני אוהבת מאוד לרקוד.
אחרי שנה שלמה בה רקדתי בסטודיו למחול, גיליתי שיש בסטודיו להקת מחול מקצועית.
רציתי להיות בלהקה והתרגשתי ממש.
הסתבר שבכדי להיות בלהקה, צריך להשתתף בעוד שלושה חוגים: פעמיים בלט, ועוד חוג מחול אחר.
הורי וגם אני התלבטנו מאוד, אבל בסוף החלטנו… שכן!
רגע רגע רגע, עוד לא סיפרתי לכם, בשביל להירשם צריך לעבור אודישן (מבחן) שבו בודקים אם את מספיק טובה בשביל להצטרף ללהקה.
עברו כמה ימים, והגיע היום בו התקיים האודישן.
בתחילת האודישן הייתי ממש לחוצה, הלב שלי דפק מהר והייתי מפוחדת מהמצב הלא מוכר.
המורה שבחנה ניסתה להרגיע אותי ואת שאר הבנות שנבחנו.
חיזקתי את עצמי, אמרתי לעצמי שאני יכולה לעשות את זה ובסוף הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון.
התשובות הגיעו לאחר שבועיים מהבחינה, חיכיתי להן בהתרגשות ודאגה. אמא פתחה את המייל וגילינו שעברתי את הבחינה והתקבלתי ללהקה.
כל יום ראשון, שני ורביעי הלכתי לחוגי מחול.
בשיעור הראשון של הלהקה ממש התרגשתי. המורה סיפרה לנו שבאמצע השנה תהיה תחרות,
בה נתחרה בלהקות מחול אחרות, וכל אחת תעלה ותופיע עם הריקוד שלה.
הלהקה הנבחרת תהיה מי שהריקוד שלה יהיה הכי מקצועי, יצירתי ומבוצע היטב.
לאחר כמה שבועות התחלנו להתאמן על הריקוד לתחרות.
בהתחלה היה קשה ללמוד את הריקוד, אבל לאט לאט התקדמנו וידענו אותו טוב יותר.
לאחר כמה חודשים של אימונים מאומצים, הגיע היום הגדול שבו התקיימה התחרות.
בזו אחר זו עלו הקבוצות והראו את הריקודים המופלאים שלהן.
לאחר שלושה ריקודים – הגיע התור שלנו לעלות לבמה.
בהתחלה כל הבנות היו לחוצות, חלקן לא היו בטוחות שיזכרו את הצעדים והאחרות חששו שיתבלבלו מההתרגשות והלחץ.
עלינו לבמה. האורות נדלקו והמוסיקה החלה לנגן, ואנחנו התחלנו לנוע ולרקוד על הבמה.
מצעד לצעד, הלחץ ירד ותחושת הביטחון עלתה, רקדנו ביחד כקבוצה, ובסוף הריקוד – הקהל כולו מחא כפיים.
קדנו קידה וירדנו מהבמה מאושרות.
היינו כל כך גאות מהביצוע המשותף, שתוצאות התחרות כבר היו פחות חשובות. בעיני עצמנו היינו המנצחות – על המאמצים וביצועי הריקוד המיוחדים.
התחרות נמשכה, צפינו בשאר הקבוצות עולות ויורדות מהבמה. לא יכולנו לראות את ההופעות עצמן,
והמתח לדעת מי תנצחנה היה בשיאו.
לאחר שההופעות הסתיימו, הגיע רגע ההכרעה. כולנו חיכינו לגלות – מי תהיה הלהקה שתזכה בתחרות?
על הבמה עלתה מנהלת הסטודיו בכדי להכריז על הקבוצה המנצחת.
במקום השלישי זכתה קבוצת הבלט.
במקום השני זכתה קבוצת ההיפ-הופ.
נשמתנו נעצרה.
לאחר שהמקום השלישי והשני צוינו, חששנו שלא נהיה בין הזוכות בכלל.
צפינו בבמה מלאות ציפייה, ואז הגיע הרגע המרגש – המנהלת קראה בשמנו! זכינו במקום הראשון בתחרות!
צעקנו מרוב התלהבות, ועלינו על הבמה נרגשות לקבלת הגביע והתעודות. הקהל הריע והשמחה הייתה עצומה.
אבל עבורנו, בלהקה, הדבר החשוב לא היה הגביע ומחיאות הכפיים, אלא המאמץ המשותף, האימונים, והאומץ להעז ולעלות על הבמה.
יצאתי מהאולם, נרגשת ומחפשת את אימא. מצאתי אותה וצעקתי “תראי במה זכיתי!”
התחבקנו ויצאנו לעבר החניה.
הסתכלתי על אחד הרכבים שהיו סמוכים לרכב שלנו, ואמרתי “זה לא האוטו של סבא וסבתא?”
אימא חייכה והלכנו יחד לעבר הרכב.
מאחורי הרכב חיכו סבא, סבתא ובת דודתי נועם, שלושתם צעקו והריעו “כל הכבוד”
הופתעתי לראותם ואמרתי “מה אתם עושים פה?”
“באנו לעשות לך הפתעה ולראות אותך מופיעה!”
וחזרנו הביתה בשמחה כולם יחד.
