איך מרגיש שהולכים לאיבוד?
לפני כמה חודשים ביום שני, סבתא שלי אספה אותי מבית הספר לקחה אותי ואת אחותי לקניון רמות לחפש בדים. סבתא היתה צריכה לקחת אותי לסבתא השניה (מצד האמא) שגרה ליד קניון רמות. ביקשתי מסבתא ללכת לסבתא השניה ברגל, סבתא שלי אמרה לי אני אקח קודם את אחותך ואז אותך ולא שמעתי שהיא לא הסכימה לי ללכת ברגל לבד לסבתא השניה. חיכיתי לסבתא שלי בתחנת אוטובוס ליד הקניון, אחרי 45 דקות שאני מחכה לסבתא, אני רואה את הרכב של סבתא שלי עובר! אני מחכה שסבתא תעצור ואני אוכל לעלות לרכב, אך פתאום אני רואה שהרכב של סבתא נוסע!
נבהלתי מאוד וחשבתי לעצמי “למה שסבתא שלי תברח לי”?!
למזלי לפתע ראיתי את חבר שלי מהחוג כדורגל ושאלתי אותו אם הוא יכול לתת לי להתקשר לאמא שלי?
התקשרתי לאמא שלי בדאגה, ושאלתי אותה מה לעשות? אמא שלי אמרה לי לעלות לבית של סבתא. עליתי לבית של סבתא שלי ברגל, אני נכנס לבית של סבתא שלי, היה שקט והבית היה ריק.
חיכיתי לסבתא שלי ולבינתיים ראיתי סרט. פתאום אני שומע את הדלת נפתחת ואני רואה את סבתא שלי נכנסת לבית עם אחותי והן מודאגות מאוד. סבתא שלי ראתה אותו והייתה בהלם ושאלה אותי “איפה היית”? כולם מחפשים אותך!
סיפרתי לסבתא את הסיפור והיא מאוד כעסה עלי שגרמתי לסבתא שלי השניה כ”כ לדאוג לי (בזמן שסבתא שלי השניה היתה אחרי טיפול שיניים קשה ועם שיניים תותבות).
בשעה חמש בערב הורי הגיעו לבית של סבתא שלי וביקשו לשמוע גם את הסיפור. סיפרתי להורים שלי מה שקרה, ההורים שלי כעסו על זה שהדאגתי את שתי הסבתות שלי, והענישו אותי בכך שלא אוכל לצאת מהבית שבוע ימים!
תארו לכם מזה לא לצאת מהבית שבוע!!! שבוע בשבילי זה מאוד מאוד קשה!
אני מאוד אוהד לרדת למטה ולשחק עם החברים. אבל קיבלתי את העונש וסוף סוף זה מאחורי.
התנצלתי לפני שתי הסבתות שלי על שהדאגתי אותם כל כך, והבטחתי שלא אעשה זאת שוב לעולם!
