בבית הספר “קורל” אשר נמצא בעיר אילת למדה ליבי. ליבי למדה בכיתה ד’ והייתה תלמידה חרוצה ושקדנית. אהבה לקרוא, הצטיינה בחשבון וידעה גם אנגלית בצורה טובה – היא נולדה בארצות הברית ועלתה לארץ כשהייתה בת 6.
אבא של ליבי היה טייס ולליבי היה תמיד חלום להיות כמוהו. היא ראתה את עצמה טסה אל מעבר לעננים, רואה את הכול מלמעלה: איך נראית אילת, איך נראה הים, איך נראית כל הארץ. ליבי אפילו חשבה שתוכל לטוס חזרה לארץ בה נולדה – לארצות הברית.
ליבי טסה מספר פעמים במטוס היא הכירה את החוויה, אבל היא רצתה להטיס בעצמה את המטוס, ולהיות המובילה והאחראית על הנוסעים, לכרוז בקשר ולדבר עם מגדל הפיקוח.
ליבי ביקשה מאבא שלה המון פעמים: “אבא, תיקח אותי לעבודה. אבל לא רק למשרד, אני רוצה ממש להטיס את המטוסים שלך”. אבא חייך חיוך גדול ורחב והסביר לליבי: “אולי כשתהיי גדולה, תלמדי לטוס ואז תוכלי להטיס מטוס, עכשיו זה ממש בלתי אפשרי, את לא מכירה את כל הכפתורים, את לא מכירה את כל החוקים – זה לא פשוט. זה גם דורש המון אחריות – להטיס נוסעים זו אחריות גדולה. לא משחק ילדים” – ליבי קצת נפגעה, אפילו ירדה לה דמעה קטנה בצד של העין: “אבל אבא, אני לא ילדה, אני כבר בכיתה ד’, אני גדולה! ואני תלמידה מצטיינת!”
בלילה התכסתה ליבי עד מעל לראש – עצמה עיניים חזק והבטיחה לעצמה: “אני אהיה טייסת! – אני אגיע אל מעל לעננים!”
המחשבות הרבות עייפו את ליבי והיא נרדמה.
באותו הלילה חלמה ליבי חלום. בחלום היא מצאה סולם במחסן של אבא והתחילה לטפס עליו, מדרגה-מדרגה, שלב ועוד שלב. היא לא התעייפה והיא מגיעה גבוה מאוד, אל מעבר לעננים.
לרגע ליבי התעוררה בבהלה – וואוו זה ממש גבוה! אבל חיוך גדול עולה על פניה, “איזה כיף! הייתי מעל לעננים!” – ליבי הבטיחה לעצמה לספר בבוקר לכולם את החלום.
הבוקר הגיע ואמא העירה את ליבי. ליבי קפצה מיד מהמיטה:”אמא, את חייבת לשמוע איזה חלום היה לי! אמא, חלום נהדר!” אבל אמא מיהרה לעבודה: “ליבי – זה לא הזמן עכשיו. עכשיו תתארגני מהר, מהר לביה”ס כדי שלא תאחרי להסעה!” לבי התחננה: “אבל אמא, רק 2 דקות..”.
זהו, אמא נעלמה לתוך המטבח.
ליבי התארגנה במהירות ורצה לחדר כדי למצוא את אבא. היא הייתה חייבת לספר לו: “אבא, אבא, איפה אתה? “אמא ענתה לה: “אבא יצא מוקדם מאוד הבוקר, הוא צריך לטוס רחוק, הוא יחזור רק בעוד יומיים”.
גם בבית הספר לא הקשיבו לחלום של ליבי. למורה לא היה זמן, החברים בכיתה רצו רק לשחק בהפסקה, וליבי חזרה לבית מאוד עצובה.
ביום חמישי אבא חזר מהעבודה, הוא הטיס נוסעים להונגריה. הצלצול בדלת הקפיץ את ליבי – היא עזבה הכול ורצה: “אבא, אבא, אתה חייב להקשיב, אתה חייב לשמוע”. “מה קרה ליבי? הכול בסדר? קיבלת ציון טוב במבחן?”
“לא אבא, זה לא קשור לביה”ס, רק רציתי לספר לך חלום: חלמתי שאני עולה בסולם עד מעל לעננים – בדיוק כמו שאני רוצה”.
אבא חייך חיוך גדול, אפילו ציחקק מעט. “איי ליבי, ליבי – זה בגלל שאת כל הזמן רוצה לטוס, בגלל זה יש לך חלומות כאלו. אבל אני בטוח ליבי היקרה – שאת תגשימי את החלום הזה ותגיעי עד מעבר לעננים – את בטוח עוד תהיי טייסת כמוני!”
חיוך גדול של אושר נמרח על הפנים של ליבי, היא הבטיחה לעצמה וצעקה בקול: “אני אהיה טייסת”!!
