הנס שהתרחש

הנס שהתרחש

שמי

 יעלי

ואני בת 16

אני רוצה לספר לכם ספור שקרה לי בילדות.זה קרה כשהייתי בת 14, בשנת תשע”ט.חזרתי מהאולפנה בהסעה כמו כל יום רגיל, פתאום הנהג עצר ואמר לנו “תחכו שניה בהסעה אני שניה יורד”, לא ידענו מה קרה, וגם לא הבנו למה הנהג עצר באמצע כביש סואן במיוחד. הנהג ירד מההסעה,וכעבור פחות מדקה הנהג עלה להסעה ואמר “טוב, אני צריך ללכת למוסך הקרוב ביותר, בגלל שיש לנו פנצ’ר ממש רציני. אז תצטרכו לחכות פה בתחנה עד שאחזור” הסכמנו, ירדנו מההסעה וההסעה ישר נסעה למוסך. ישר הבנו שהסכמה הזאת הייתה חסרת אחריות, דבר ראשון-בגלל שירד גשם זלעפות בחוץ. דבר שני-בגלל שהשעה הייתה מאוד מאוחרת ובטח ההורים שלנו כבר דואגים. אז נשארנו שם לבד ולא ידענו מה לעשות אז פשוט חיכינו, כעבור 5 דק’ התחיל השעמום         לשחק 5 אבנים, עד שנמאס לנו אז שיחקנו ושלוף, עד שגם מהמשחק הזה נמאס לנו, ואז גילינו שלאחת הבנות היה כדור. למרות שזה כבר לא היה לגיל שלנו רצינו לשחק בכדור, אז התחלנו לשחק חיי שרה. זאת מסרה לזאתי, זאתי נפסלה, זאתי הפסילה, זאתי חזרה, וככה המשכנו לשחק. לא שמנו לב שעברה לה שעה שלמה והנהג עדיין לא חזר. פתאום אחת הבנות הסתכלה בשעון וראתה שהושעה כבר 18:30 בערב, ישר היא קראה לכולנו כשהיא בהיסטריה, “כבר השעה 18:30 והנהג עדיין לא חזר” חשבנו שאולי הוא מעקב, אז המשכנו לשחק. אבל היו בנות שלא האמינו שהוא מעקב, אז הן פשוט ישבו בצד והסתכל עלינו. שיחקנו ושיחקנו, ועברה לה עוד שעה שלמה. הבנות שישבו בצד נכנסו להיסטריה, וצרחו “השעה 19:30 בערב והנהג עדיין לא חזר, אהההההה!” לא הבנו מה קרה להן, חשבנו שהן השתגעו. אז אמרנו להן “תרגעו סך הכל השעה 19:30, מה? אתן כבר מתגעגעת לאמלה? חחח…” פתאום נהנינו שני קבוצות, קבוצה נגד קבוצה. התחלנו לריב, לקלל, להעליב, ואני גם מתביישת להגיד אבל היו לא קצת הרבצות. פתאום, נערה מהקבוצה שישבו בצד חטפה לילדה שהייתה עם הכדור וזרק אותו לכביש. הכדור התגלגל והתגלגל עד שנעצר באמצע הכביש. נערה אחת, בלי לחשוב הרבה קפצה לכביש ורצה לאמצע של הכביש. ישר היא תפסה את הכדור, ולא שמה לב שמשאית מתקרבת. בחמש שניות האחרונות היא שמה לב למשאית, וצעקה “שמע ישראל!” והשטטחה על הכביש, המשאית עברה סנטימטר מעליה. כולנו קצצנו ציפורניים, והיו גם בנות שבכו. לפתע, נהיה רמזור אדום. הנערה ניצלה את ההזדמנות קמה מהכביש ורצה אלינו כולה בוכה. ישר כולנו התנפלו עליה בשאלות “איפה את גרה?” ” מהו השם שלך?”… קראו לה חיה והיא הייתה בת 13 והיא גרה בתלפיות שבירושלים. חשבתי לעצמי ‘מתאים לה השם הזה’. השעה הייתה כבר 20:00, והנהג עדיין לא חזר. כעבור שתי דק שבהם נרגענו, הנהג הגיע כולו מתנצל על זה ששכח אותנו והלך לביתו. סיפרנו לו את כל מה שקרה והוא היה בהלם, הוא אמר לחיה ” את חייבת לעשות מסיבת הודיה על הנס הגדול שה’ ע”ה עמך” בסוף ב20:30 כל אחת הגיעה לביתה, ומצאה את הוריה מאוד מודאגים. כל אחת ספרה להוריה על הנס המופלא. בסוף עשינו ביחד עם חיה מסיבת הודיה באולפנה. סוף טוב הכל טוב!

הסוף

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »