מציאות או דימיון?

זאת המציאות או דמיון:

שלום, אני מאיה,אני בת 10,ואני רוצה לספר לכם את ההרפתקה שעברתי בשבוע האחרון. לפני השינה אני אוהבת לקרוא ספרים, זה עושה את החלומות שלי שמחים ומעניינים,אך בלילה ההוא קראתי ספרמיוחד ממש ,בספר הזה מסופר על ילדה שבאחד מן הימים אביה פתאום נעלם,מאז היא יצאה במבצע חיפוש למצוא את אבא שלה.שהתחלתי לקרוא את זה מאוד הסתקרנתי ופתאום עלתה במוחי מחשבה מה אני הייתי עושה אילו הייתי במקומה. למחרת בבקר לא תאמינו מה קרה לי,אני מתעוררת ומגלה שאני בתוך הסיפור. בהתחלה לא האמנתי למה שקורה נסיתי לעצום עיניים ולהתעורר בתוך ביתי, אבל זה לא עבד. מאוד נבהלתי כי איך זה הגיוני שנכנסתי לתוך סיפור.אבל אז אמרתי לעצמי:”אולי זה לא כ”כ נורא, כך אוכל לראות מה יקרה בהמשך הסיפור, וגם לחוות את זה באמת, לא רק בקריאה,אלא גם במציאות.אז… בואו ואסביר לכם יותר לעומק את הסיפור. כמו שאמרתי מסופר על ילדה שגרה רק היא ואביה בכפר קטן אך מלא בהפתעות. לפי הסיפור חייה לא היו כ”כ קלים.אביה והיא חיו בעוני, בכפר לא היו כ”כ הרבה עבודות ,משמע שאביה לא יכל להרוויח כסף.שירה הייתה צריכה לוותר על המון דברים שרצתה לעשות אבל כל עוד היה לה את אביה היא הייתה מאושרת. אך יום אחד חייה השתנו כשלפתע כשהתעוררה לא ראתה את אביה. היא במטבח, בחדר השינה ו… לא,לא מצאה. שירה מאוד נבהלה,ולא ידעה מה לעשות.מחשבותיה רצות במוחה:מה לעשות,למי לפנות,אם לגלות למשהו או לא לגלות.בסופו של דבר אחת ממחשבותייה אמרה לה לעשות מעשה גדול מאוד,וללכת מן הכפר ולהתחיל לחפש כל מיני מקומות. אולי למקומות שאביה אהב ללכת,אולי לשוק, אולי לעיר.היו הרבה מקומות שהיה שווה לחפש שם. בחלק הזה אתם כבר בטוח שואלים את עצמכם: איפה אני בכל הסיפור הזה,אז בדיוק בחלק הזה אני מגיעה.בזמן ששירה בדרכה לעיר אני פתאום נוחתת מולה.שירה שדואגת מסתכלת עליי בבהלה ושואלת:”סליחה גברתי ראית אולי מישהו מבוגר עם חולצה אדומה וכובע מחצייה”?.היי שירה אני יודעת שאת מחפשת את אביך,עניתי.”סליחה,מהיכן את מכירה את שמי”?,שירה לא מבינה.בהתחלה לא ידעתי מה לענות לה,אם הייתי אומרת לה את האמת היא הייתה חושבת שאני עושה ממנה ומעצמי צחוק,אבל אם אני אשקר לא אוכל כבר לצאת מזה.בסופו של דבר החלטתי לומר לה כך “שירה, אני יודעת שזה ישמע לך קצת מגוחך אבל אני לא מן הכפר אני מאיה אני ילדה ש.. קראה סיפור עלייך שאת מחפשת את אביך,”. בהתחלה ראיתי ששירה לא מבינה את דברי ומה אני רוצה ממנה,ואז ענתה לי בפרצוף די מותש:”תראי מאיה אני לא יודעת על מה את מדברת,אבל אני די ממהרת אני מבינה שאת לא ראית את אבי,אז……… ביי ויום נעים.לפני שיצאה לדרכה מהר עצרתי אותה ועניתי לה:”שירה אני מבינה שאת לא כל כך יודעת מה אני רוצה ממך אבל אני חושבת שאת צריכה לסמוך עליי.”אסור לי לסמוך על זרים,מצטערת”  “אני לא זרה ,עניתי, אני יודעת שמה שאמרתי לך מגוחך אבל זה נכון”. שירה הסתכלה עליי בפרצוף מהרהר אך אמרה:”טוב…. אסור לי לעשות זאת אבל אני מרגישה שאת דוברת אמת,אז אני אסמוך עלייך”.”מצויין,עניתי,אז… לפני שנחתתי כאן המשכתי טיפה לקרוא את הסיפור ואז הלכתי לישון,אבל אני יודעת לאן אביך הלך”. “לאן”, פניה של שירה עלו. לפני שעזב את ביתו רשום שהוא לקח קצת שקית ונסע למקום רחוק מהבית.”אוי ואבוי”,פנייה של שירה התחוורו.ישר עלה במוחי רעיון,אמרתי לה:”אני חושבת שאני יודעת לאיפה הוא הלך,בפרקים הקודמים של הסיפור רשום שהמקום שאביך לא מרשה לך ללכת הוא..”. “המערה המכושפת!”.אני ושירה קראנו בקול. אז, אני ושירה נכנסנו לתוך המערה היה ממש מפחיד לא ידענו מה הולך לקראות,הגענו כבר לסוף המערה ולפתע אנחנו רואות אור קטן מבצבץ,הלכנו לכיוון האור ופתאום אנחנו מגלות שזוהי דלת שהאור מבצבץ מתחתיה פחדנו אך הסקרנות פרצה בנו,אנחנו פותחות את הדלת נכנסות ורואות בית יפה ומפואר ,שירה נכנסה לחדר האורחים אני למטבח, הכל היה נקי ומסודר כל כך התפארנו עד שכמעט שכחנו את המבצע שלנו,לחפש את אבא של שירה.אני מציצה מבעד לחלון ורואה שביל,אני אומרת לשירה:”שירה,שביל קדימה אין לנו כבר מה לפספס”.אני ושירה מתהלכות בשביל כמעט מגיעות כבר לסוף עד שפתאום הנה עוד הפתעה,אחנו רואות מולינו גן שעשועים ענק!.היו שם נדנדות,מגלשות,אפילו קרוסלות.לפתע אנחנו רואות איש שיושב על ספסל עם הגב עלינו,שירה מסתכלת עליי ואומרת בהתפאלות:”רגע יכול להיות שזה אבא שלי שיושב שם על הספסל?!?”.שירה מסתובבת לראות מי על הספסל,ואז……לא תאמינו מי זה היה.טוב אני לא ישאיר אתכם במתח.זה היה אביה של שירה!”אבא אני לא מאמינה,איזה כיף לראות אותך,כל כך דאגתי”.”בתי היקרה, כבר הרבה מאוד זמן שאני עובד על הפרויקט הזה”.איזה פרויקט.שירה לא הבינה.”אני עבדתי כל כך הרבה בשביל שיהיה לנו בית יפה,שלא נחייה יותר בעוני,אז החלטתי ….יודעת מה בואי ואראה לך”.שירה ממש התרגשה היא לא ידעה מה מצפה לה.”אני לא מאמינה”.”זה יהיה מעכשיו הבית שלנו,יש פה גם גן שעשועים,ביתי ספר מצליחים, מאכלים משובחים,הכל מכל טוב,וכל זה רק בישבילך”. וואו אבא אני…אני לא יודעת מה להגיד חוץ מתודה”. שירה התחילה לבכות בזמן שחיבקה את אביה,האמת שגם אני. “טוב שירה אני לא רוצה להרוס את הרגע שלך עם אביך,אבל אני כבר צריכה ללכת… היה ממש כיף לחוות את הסיפור שלך ואני ממש שמחה שהכרתי אותך”.”רגע…איך אני אלך”?,נזכרתי.  שירה פנתה אליי :”מאיה היה לי ממש כיף להכיר אותך אני מודה בקרב לב על עזרתך למצוא את אבי, אבל עכשיו זוהי דרכי לעזור לך”.שירה הושיטה לי טבעת.”הטבעת הזאת הייתה שייכת לאימא שלי,היא עוברת אצלנו מדור לדור,ועכשיו אני מעניקה אותו לך,שיהיה לך זכר ממני,בישביל שתחזרי הביתה, את צריכה עכשיו לעשות מה שאני אומרת לך”.שירה הדריכה אותי.”זרקי את הטבעת לחול”,פתאום מתוך הטבעת נפתחה בועה שנראת כמו החדר שלי.”עכשיו בספירה שלי תכנסי לתוך הבועה והיא תקח אותך ישר לתוך ביתך”. “מוכנה?”,כן הנהנתי.”שלוש,שתיים,אחת,…ביי מאיה מקווה שעוד ניפגש”.למחרת בבקר אני רואה שאני בחדרי שאני כבר לא בתוך הסיפור,אמרתי לעצמי איזה חלוםםם היה לי,קמתי מהמיטה להתלבש לפתע אני מבחינה שהטבעת מונחת על השידה,אז בעצם זה לא היה חלום?!?!?!