היה זה יום שישי של חנוכה. הבית התמלא בריחות טובים של מטעמים וכולם עזרו בניקיונות. ההתרגשות בבית היתה בשיאה כיון שחיכינו לסבא וסבתא שהיו צפויים להגיע אלינו לשבת. האוירה בבית היתה שמחה וכולם האירו פנים אחד לשני. התכוננו ועבדנו קשה וכבר ראינו את האור בקצה המנהרה כי נשאר רק להתלבש בבגדי שבת ולחכות לאורחים המיוחדים. לפתע נשמע צלצול הטלפון וקולה של סבתא נשמע מעבר לשפופרת.
אנחנו בבית, ידענו כי סבא וסבתא היו בדרכם לשבת בביתנו. כמו בכל פעם, סבא וסבתא יצאו מוקדם מביתם כי זהו נר לרגליהם להגיע בזמן לקראת שבת ותמיד סבא חושש שיהיו תקלות בדרך שימנעו מהם להגיע לפני שקיעת השמש. סבתא תיארה לנו בטלפון כי למרות שיצאו מוקדם כהרגלם, במהלך נסיעתם הם נתקעו בפקק תנועה ארוך שלא זז וחשכו עיניהם. הם חיפשו בנרות דרך לעקוף את הפקק אך העלו חרס בידם. הרכבים הזדחלו לאיטם. סבא וסבתא ראו כי עוד נהגים מיואשים ועצבניים. היה נראה שגם “השכנים” של סבא וסבתא לפקק מיהרו להגיע אל יעדם לפני השבת והדלקת נרות חנוכה.
כאשר הם בדקו בווייז, הם ראו כי יקח להם עוד שנות אור להגיע לביתנו. סבא וסבתא היו לחוצים מאד כי חששו שלא יגיעו ליישוב כשעדיין יש אור שמש. סבתא התקשרה אלינו והסבירה את מצבם. לאור הדברים שסבתא סיפרה לנו, הבנו שהם לא יספיקו להגיע וכי חייבים למצוא פתרון אחר. כל בני המשפחה ישבו בניסיון למצוא פתרון ולפתע אורו עיני כי חשבתי על רעיון אפשרי. הצעתי לסבא וסבתא לפנות פניית פרסה ולנסוע לדודים שלנו שגרים קרוב למקום הפקק. למרות שסבא וסבתא לא התלהבו הם חשבו שזו הדרך היחידה האפשרית ואנחנו נתנו להם אור ירוק לעשות זאת. לבסוף, ממש באור אחרון, סמוך לשקיעת החמה, סבא וסבתא התקשרו מבית הדודים והודיעו כי הגיעו ליעדם. לאחר כמה דקות הודיעו לי שלפחות דודי היקר והאהוב יגיע לשבת. למשמע אוזני אורו עיני, ונמלאתי שוב מרץ. אכן, ממש בכניסת שבת הופיע דודי במפתן הדלת עם שקיות מלאות מתנות בידיו וחיוך גדול על פניו.
למרות אכזבתנו המרובה בתחילת השבת, לבסוף הייתה לנו שבת נעימה, שבת של אורה ושמחה.
