היום הולדת שהדרדר
הכול התחיל בערב אחד, לחברתי עדן הילדה החדשה בכיתה. הייתה מסיבת
יום הולדת, אני וחברה שלי, הילה, החלטנו לעשות לה הפתעה ואמרנו לה שאנחנו לא יכולות לבוא. אמרנו לה שאני צריכה ללכת לבקר את סבתא שלי, ושהילה נוסעת לירושלים עם המשפחה.
בהתחלה הרגשתי לא נעים כי בכול זאת היא הייתה עצובה. החלטתי שאני מתקשרת אליה, פתאום היא ענתה, “הלו”? אמרה עדן. עניתי:
“היי אני מצטערת שאני לא יכולה לבוא, פשוט אני כבר הרבה זמן לא ראיתי את
סבתא שלי” שיקרתי, [כדי שההפתעה לא תיהרס] “טוב” ענתה עדן “ביי”.
השיחה נותקה, הרגשתי שאני עושה מעשה לא נכון, ואמרתי זאת להילה.
היא אמרה שאני לא צריכה לדאוג, פתאום קלטנו שהגיעה השעה שש!
התארגנו והגענו לבית שלה! היינו נרגשות!! דפקנו ביחד בדלת…..
והיא פתחה! היא התבוננה בנו כמה שניות, פתאום היא טרקה את הדלת!
בפרצוף שלנו! בכעס! הסתכלתי על הילה, הילה הסתכלה עלי, דפקנו בדלת
שוב בחשש אבל אף אחד לא פתח… חיכינו שנינו מבולבלות:
פתאום! אימא של עדן פתחה! היא אמרה:
“זה לא יפה מה שעשיתם! עדן בחדר..” לא הבנו למה אימא שלה התכוונה.
אבל משהו משך את תשומת ליבי….הילדות,
איפה כולם? הבית היה ריק!
החלטתי שאני הולכת לבדוק מה קרה,
הלכתי לחדר של עדן, הילה הלכה אחרי, ראיתי את עדן יושבת על המיטה
ומסתכלת על הרצפה, שאלתי אותה: “עדן, מה קרה?” פתאום היא התחילה
לבכות! הבנתי שזה יותר חמור ממה שחשבתי, אני והילה התיישבנו לידה,
אני בצד ימין, הילה בצד שני, ועדן באמצע, ואז היא התחילה לדבר…
“בגלל שאתם החברות הכי טובות שלי, ואמרתם שאתם לא יכולות לבוא,
אז חשבתי, מה הטעם לעשות בלי החברות הכי טובות שלי את היום הולדת,
אז ביטלתי הכול ועכשיו בגלל ששיקרתם לי אין לי יום הולדת!”
היא כעסה, ולא רצתה לדבר, ואז היא שוב התחילה לדבר, ואמרה:
“בבית ספרי הקודם עשו עלי חרם, ושעשיתי יום הולדת אף אחד לא הגיעה,
מאז החלטתי שאני לא יחגוג יותר, כבר שלוש שנים לא חגגתי יום הולדת,
והיום החלטתי שאני מנסה להשתנות ולעשות יום הולדת, אבל ראיתם מה קרה…”
שתקנו, “אני ידעתי שלא צריך לעשות את זה!” אמרתי להילה אבל היא שתקה,
אימא שלה ראתה שהכול הולך ומדרדר, אז היא אמרה: “טוב תתנו לעדן קצת
להירגע ומחר תפגשו אותה בבית ספר” יצאנו מהבית והלכנו כל אחת לכיוון שלה,
פתאום היא קראה לי “ליה!” הסתובבתי והיא רצה לכיווני ואמרה:
“אני מצטערת, סליחה שדרדרתי אותך לזה…” שתקתי לרגע.. ואז אמרתי:
“גם אני מצטערת”. “על מה?” שאלה הילה, “שצעקתי עליך בבית של עדן..”
“את סולחת לי?” שאלתי, “ברור” ענתה הילה, “את סולחת לי גם?” שאלה הילה
“בטח שכן!!” אמרתי, פתאום עלה רעיון במוחי, “יש לי רעיון!!!” אמרתי בקול רם
להילה, “איזה רעיון?!” “מה את אומרת שנתקשר לכל הכיתה ונארגן יום הולדת
בבית ספר לעדן עם החברות?!” “כן!!!” ענתה הילה, התחלנו להתקשר,
עשינו רשימה של כל מה שצריך, שתיה חטיפים וכו’.
למחרת הגענו לבית ספר נרגשות הכנו את כל השולחנות במעגל ואת העוגה
באמצע, לפתע נכנסה עדן לכיתה וכולן צעקו ביחד:
“הפתעה!!” פתאום ראיתי שיש לעדן חיוך על הפנים. ידעתי שאנחנו עשינו מעשה טוב, בסוף היום עדן ניגשה עלינו ואמרה:
“תודה על היום, באמת ריגשתם” חיבקנו אותה.
מאז אותו יום אנחנו החברות הכי טובות.
אני מאוד מקווה שהבנתם את המוסר השכל, לפעמים אנחנו מרגישים את
הדרך הנכונה אבל בכול זאת נסחפים אחרי לחץ חברתי…
