שלום, קוראים לי אלדר ביטון אני בן 7 והתחלתי לפני בערך חודשיים את כיתה א’, אני גר בלוד ליד הכיכר המפורסמת כיכר הכדורים.
התחלתי את כיתה א’ כרגיל (משעמם) היו שיעורי בית, עבודות כיתה והרבה מבחנים.
קשה לי קצת למצוא חברים, קשה לי ללמוד כי יש לי בעיות קשב וריכוז.
את כל זה אני מספר לכם בזמן שאני מחכה בבית החולים איכילוב כדי לעבור ניתוח.
כדי להבין צריך לחזור שבוע קודם.
לפני שבוע אני ואמא שלי הלכנו לצילום הרגל הימנית שלי כי כאבה לי הרגל, אחרי כמה בדיקות הרופאים אמרו שיש לי מחלה ברגל, ואז הרופאים אמרו לי לצאת מהחדר כי הם צריכים לדבר עם אמא שלי בפרטיות.
אמא סיפרה לי בדרך הביתה שהמחלה שיש לי ברגל זו מחלה מאוד מסוכנת שצריך לעצור כמה שיותר מהר, אין תרופות בשביל המחלה אז צריך לכרות לי את הרגל.
ברגע שאמא שלי אמרה לי את זה לא ידעתי מה להגיד ולעשות, הרגשתי בחילה רק מהמחשבה שיהיה לי רק רגל אחת, והתחלתי לפרוץ בבכי.
שעה לפני הניתוח חשבתי לעצמי שכולם יצחקו עלי ולא ישימו לב אלי בכלל, בגלל שזה מגעיל לראות את זה. ואפילו חשבתי שהמורים יגעלו מזה ואפילו אפילו אפילו המנהל.
אחרי כמה ימים חזרתי לבית הספר, וזה לא נכון מה שחשבתי. כולם היו חברים שלי ויותר שמו אלי לב. הם עזרו לי ולא נגעלו בכלל, ונתנו לי הרגשה טובה.
אני לומד מזה, שלפעמים, לא כל דבר רע שאנחנו חושבים שיקרה, באמת קורה (כמו בחלומות).
וככה נגמר הסיפור.
