מותק של חברות
היום קיבלתי עוד הזמנה ליום הולדת, הפעם של חברתי רבקה. איך שאני אוהבת את המסיבות האלה אבל כמו לכל המסיבות האחרות נאלצתי גם לזו לסרב.
זה בטח נשמע לכם מוזר, בסך הכול אני ילדה חברותית, תמיד סובבות אותי חברות ואין לי כמעט
קשיים. אני גם חרוצה וטובה בלימודים אבל יש לי מכשול אחד …. הסוכרת.
הכול התחיל לפני כשנה וחצי, התחלתי להרגיש חלשה לפעמים, סחרחורות באו והלכו משום מקום.
ההרגשה הזו התחילה גם להפריע לי להתרכז בשיעורים. ובשיעור ספורט אחד זה קרה – אני וחברתי הטובה ליבי התעמלנו אחת ליד השנייה, צחקנו וצחקנו כמו בכל שיעורי הספורט האחרים ולפתע הרגשתי שממש מתפוצץ לי הראש.
נפלתי ארצה.
כשקמתי מצאתי את עצמי בבית החולים הדסה עין כרם, מסביבי מלא מכונות, לידי מחובר צינור נוזלים שתלוי על עמוד לצד המיטה. ובחדר מתרוצצים אבא ואמא בפנים מבוהלות.
כל מה שהרגשתי באותו רגע היה פחד .
פחד שאני לא מבינה מה קרה לי.
פחד מה יהיה איתי בהמשך.
פחד שעכשיו אני כבר לא ילדה רגילה כמו חברותי והן לא ירצו להיות בחברתי.
החלטתי שאני לא מגלה לאף אחת מה קרה לי ומה גילו הרופאים. לא מדברת על הסכרת.
כשחזרתי לבית הספר, שאלי אותי ליבי למה הופניתי לבית החולים?
בהתחלה גמגמתי, לאחר מיכן המצאתי שמצאו לי אלרגיה, אבל לא כל כך חמורה.
מצד אחד הרגשתי ממש לא בסדר ששיקרתי לחברה הכי טובה שלי ומצד שני לא רציתי שהיא תחשוב עלי שאני מסכנה או מוזרה, שאין לי מה לאכול, שאני צריכה תרופות…
כשהתחילו לחגוג ימי הולדת בכיתה, נאלצתי לסרב להגיע ולהמציא תירוצים כל פעם מחדש.
עוד מעט יגיע היום הולדת שלי, מה אני אעשה? אני אזמין את חברות שלי? כולן מחכות ליום ההולדת שאעשה בבית, וכל החברות שלי עושות יום הולדת בבית, וגם כאן אני צריכה להפסיד?
מה אעשה? איזה יום הולדת תהיה בלי משהו עם סוכר?
בלי הממתקים שהבנות אוהבות ומחכות להם?
למחרת כבר הרבה ילדות רבות שאלו אותי למה לא באתי ליום הולדת של רבקה?
ומתי אני כבר מזמינה אותן ליום ההולדת שלי?
ואילו מתנות אני רוצה שיביאו לי?
ואני, מסתכלת עליהן ולא יודעת מה לענות.
פתאום הרגשתי נבוכה, מוזרה ושונה מכולם. למה לי לא יכול להיות יום הולדת נורמלי?
כשחזרתי לבדי לביתי הכל היה שקט. האורות היו כבויים כמו הלב שלי והמפתח קבור עמוק בתיק.
פתחתי את הדלת בכבדות ובחוסר חשק,
כשסגרתי אחרי את הדלת נדלקו פתאום האורות בבית ברגע אחד,
ליבי התחיל לדפוק במהירות, מצמצתי בעיניי כדי להתרגל לאור המיידי, והנה אני רואה את כל חברותי ואת אמי האוהבת, כולם מוחאים לי כפיים בשמחה וקוראים לעברי.
על השולחנות סביב מונח אוכל כל כך מושקע שאמי יצרה במו ידיה, בריא ממש בלי טיפת סוכר: קוביות גבינה, סלטים, קרקרים בלי סוכר, שיפודי פירות בשלל צבעי הקשת, מגשי ירקות, ועוד מטעמים רבים כיד המלך.
הייתי המומה, שמחה, ונרגשת. דמעות של אושר זלגו מעיני.
אמא הכינה תכנית יום הולדת נפלאה, הבנות אחלו לי איחולים מרגשים, הביאו לי מתנות רבות ושמחו איתי כלכך.
פתאום הרגשתי שאני חיבת לספר להן את האמת. “בנות אני צרכה להגיד לכם את האמת עלי”, הבנות השתתקו ואני המשכתי לדבר “אאא… אני… חו…אני חולת סוכרת.
אני יודעת, אני ממש מבינה אתכן אם לא תהיו חברות שלי”
הבנות ניחמו אותי ואמרו לי מילים כל כך מרגשות ולא כפי שחשבתי שיקרה: “אל תדאגי, אנחנו תמיד נשאר חברות שלך”, “אנחנו אוהבות אותך ולא נוותר עלייך בשביל שום דבר” “בכל מצב נשאר חברות שלך”.
הרגשתי איך הלב דוהר משמחה, אלו חברות נהדרות יש לי! כל כך טוב לספר את האמת ולא להסתיר את מה שאתה! עכשיו אני מבינה שהסוכרת היא מתנה שקיבלתי כדי למצוא חברות נאמנות, אין לי במה להתבייש!
מגישה: מעיין איצ’ר
כיתה: ה’
בי”ס: נועם רמות בנות
