חביתה מקושקשת

                                                              חביתה מקושקשת

מאת ברוך באר

אני לא אפתח את הסיפור הזה ב”פעם”, אלא ב”לפני זמן קצר”.

לפני זמן קצר היו ילד ואבא שגרו ברמת הגולן, בבקתה קטנה ומרוחקת. הילד היה בן 4. יום אחד, ביקש הילד מאבא להכין לו חביתה מקושקשת. “אבא, תכין לי חביתה מקושקשת בבקשה”, “בסדר” אמר אבא. אבא יצא אל החצר, ששם נמצא לול התרנגולות, אסף ביצה וניגש למדורה. הילד ישב וחיכה הרבה מאד זמן. אחרי ארבעים דקות יצא הילד החוצה, ולא ראה אף אחד.

כעבור חמש שנים…

הילד, שקראו לו יובל, גר בפנימייה, גם בחופשים. הוא לא הפסיק לחפש את אבא שלו. הוא לא רצה להיות לבד.

יובל התראיין לעיתון, פנה למשטרה וחיפש בכל דרך אפשרית, אבל הוא מעולם לא חזר לביתו.

הוא עבר הרפתקאות, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.

עברה עוד שנה, והוא עבר לגור אצל חברים של אביו. הם ניסו לשכנע אותו לבקר בביתו הישן, אבל הוא סירב. הוא ידע שאם ילך לשם, הוא לא יוכל לחזור. הוא המשיך בחייו, אבל לעולם לא שכח את אביו. בזמן שהותו אצל החברים של אביו הוא קיבל מתנה נפלאה ביופייה ומיוחדת. הוא קיבל את הדבר היחיד שהיה חסר לו, ושתמיד השתוקק לדבר כזה.

 הוא קיבל חברות.

 אולי אתם לא חושבים שחברות זו מתנה כל כך נפלאה, אבל זה בגלל שכנראה עוד לא התוודיתם אליה.

הוא עזר ליובל לחפש את אבא שלו. הוא עזר ליובל כשהייה מיואש. הוא גם עזר ליובל להיות יותר שמח. הוא גם עזר ליובל לחייך ולהיות פחות אדיש. הוא היה נפלא, אבל הוא לא היה אבא. הוא גם הכיר מישהי בת 22 והייתה נחמדה אליו, והוא חשב אליה כאימא שלו. קראו לה תקווה. בדיוק מה שהיה חסר לו.

אחרי חצי שנה הוא לא היה יכול לשאת יותר את הידיעה שה “הורים” שלו לא היו עשירים במיוחד והוא עבר לגור ליד הכינרת, בבקתה עם דלת, מנעול ומפתח, וגם כמה שרפרפים, שולחן ומיטה. קרוב יחסית לבית הישן שלו. הוא המשיך להתכתב עם חברו, והתגעגע אליו מאוד. יובל השיג אוכל במכולת עם הכסף שקיבל וחסך. רוב הזמן הוא שחה בכינרת, נח ולמד. הוא ידע הרבה מאוד אחרי חצי שנה. היו לו בצד 3,500 שקל. הוא החליט שהוא רוצה כלב. הוא קנה כלב, ממין רועה בלגי שהיה גם שחור ענקי. הוא קרא לו בנג’ו. כל מה שהיה לו מאביו היה שרשרת בד. הוא ביקש מבנג’ו להריח ולמצוא. הכלב לא הצליח, אז יובל הלך לבית הישן ישן שלו. הוא בכה, כי ידע שאין בושה בבכי. אחרי הוא היה חייב ללכת. הוא הלך לכיוון מסוים בערך 4 קילומטר עד שהיה חייב מתוך תחושה לפנות ימינה, והוא פנה.

כעבור זמן לא ארוך  הוא ראה מישהו בן 40 בערך יושב ומביט בצלחת מרובעת, שבתוכה הייתה חביתה מקושקשת. מאחורי האיש הייתה בקתה בינונית עם פתח לכל צד, וכל הדלתות היו פתוחות. יובל היה חייב להתקרב. האיש שמע אותו. האיש הרים ראש והסתכל. יובל הוציא את שרשרת הבד מתחת לחולצתו. ה זיהה.

“בוא יובלי, הכנתי לך חביתה מקושקשת כמו שביקשת.”