המלחמה ונחמה ליבוביץ

נכדים יקרים שלי, שמעו נא את סיפור המלחמה שלי מההתחלה ועד לסוף: אלו היו ימי אביב קרירים, ישבנו בבית, שתינו תה ועוגיות של אימא, לעולם לא אשכח את ריח הקקאו שעלה מן התנור. דיברנו, צחקנו והקראתי לאח שלי הקטן את הסיפור שהוא אוהב ומבקש לשמוע אותו תמיד. פתאום שמענו דפיקות נוראיות בדלת, דפיקות חזקות, דפיקות שהכאיבו לנו באוזניים. המפקד פתח את הדלת ורץ אליי, הפנים שלו היו לחוצות, הוא צרח: “שלמה, אתה חייב לבוא, התחילה מלחמה!”. אמרתי לאימא ואבא: “הבן שלכם צריך ללכת למלחמה, אני יוצא לכבוש את הארץ שלנו. אל תדאגי לי אימא, אני אשמור על עצמי. רק תתפללי עליי”. תוך כדי ריצה אני חושב לעצמי, יש לי הזדמנות לקחת חלק במה שלמדתי מנחמה ליבוביץ”’. אני לחוץ, נופלים פה פגזים, אני יכול להיפגע. רצתי עם הרובה לעין כרם שבירושלים, שם התקבצו כל החיילים, כל הערבים היו שם, כדי שלא נכבוש את המקום מידם. הם התחילו לירות, שמענו הרבה בומים והתחלנו להיכנס לפעולה. כולנו התחלקנו לשלוש קבוצות כמו שהמפקד אמר. כשהערבים באו, הפתענו אותם. ירינו עליהם אחד אחד והרגנו כמה. לצערי, גם בצד שלנו נפגעו. אבל הערבים המופתעים לא ידעו מה לעשות. לפתע ראיתי את המעיין שנחמה לימדה אותנו עליו, ואז הבנתי שאני הולך לגלות את כל המקומות שלמדתי איתה. פתאום שמעתי את יוסף צועק לי “שלמה תתכופף מהר”, ברגע האחרון התכופפתי והכדור פגע בענפים של עץ האורן. נעצרה לי הנשימה, ממש נלחצתי, הודיתי ליוסף והמשכתי להילחם. ואז ראיתי קבוצה אחת של ערבים שהתכוננה לפגוע בנו, התחבאתי מאחורי שיח ויריתי עליהם. הרגתי אותם. המפקד אמר שהקבוצה הראשונה הולכת לנוח. כל מה שחשבתי זה היה שיעור התנ”ך של נחמה ליבוביץ’. למדנו יחד, היינו רגועים, השתדלנו לא להפסיד שום שיעור, הלכתי לשיעור בקור, בחום, בכל מצב. ועכשיו יש מלחמה, אסור לאנשים שהם לא חיילים לצאת מחוץ לבית. התעצבתי נורא. כך היה סדר היום של כל הימים. כבשנו הרבה מקומות בחודשיים וחיכיתי להיפגש עם נחמה. לפתע שמעתי את חבר שלי דני אומר שבעוד שבוע יש אישור מהמפקד להביא את נחמה ליבוביץ’ במסוק. כל החיילים שמחו והריעו. התרגשנו מאוד לקראתה, הרבה זמן לא שמענו אותה. נזכרתי איך היא לימדה אותנו בחשק וברגש. כל החיים שלה היו ממוקדים בתנ”ך. היא כתבה המון ספרים, היא לימדה את כל מי שרק רצה, את החילונים, את הדתיים, את העולים החדשים וגם רבנים. את כל אחד היא לימדה לפי הרמה שלו, היא הייתה שולחת לנו שאלות, היינו מחזירים לה תשובות, והיא הייתה מחזירה לנו את זה בחזרה עם הערות. בזכותה התנ”ך תמיד חקוק בלב שלי. כעבור שבוע שמעתי רעש חזק של מסוק, וכשהמסוק נחת ראיתי את נחמה ליבוביץ’. נפגשנו והודיתי לה כל כך שהיא הגיעה. היא עכשיו באמצע שדה קרב, באמצע מלחמה, היא לא במקום שגרתי. היא נפגשת עם חיילים באמצע מלחמה. כשהחיילים קיבלו הפסקה, היא התחילה ללמד כל אחד. עכשיו כשאני מספר את זה לכם, נכדים יקרים שלי, אני רוצה שתדעו שתנ”ך זה משהו שאפשר ללמוד ממנו על מקומות בארץ ישראל, על ירושלים, על באר שבע ועל עוד מקומות. בזכות נחמה הכרתי את המקומות, את הידע והייתי רוצה שתלמדו בחשק את התנ”ך כמו שאני למדתי.