“דוד”! נשמעה הצעקה מהמטבח. התעוררתי בבהלה ועניתי: “כן שירה”, “אתה מאחר לבית הספר”! השיבה. באותו רגע קפצתי אל שעון המעורר שלי וכיוונתי אותו לעוד חמש דקות כדי שאוכל להספיק להתארגן בזמן. לאחר שירדתי ראיתי במטבח את כל אחיי ואחיותיי, וישבתי לאכול איתם את ארוחת הבוקר. אמא הכינה לי שוקו ואני בזמן הזה הכנסתי את חומר הלימודים לתיק. “השוקו שלך מוכן” קראה אמא, “אני בא” עניתי ובדיוק באותו זמן החליקה לי המחברת מתחת לארון. ניסיתי לקחת אותה, הושטתי את ידי אל מתחת לארון וניסיתי להגיע למחברת אבל לא הצלחתי כי היא הייתה רחוקה מידי. כיוון שלא רציתי שהשוקו יתקרר, לקחתי את התיק, ירדתי למטה (סידרתי את המקצועות בקומה השנייה), ושתיתי את השוקו במהירות כדי שאספיק להגיע בזמן לבית הספר. בלגימה האחרונה שירה נתנה לי בטעות מרפק ליד ונשפך לי השוקו על החולצה. לחמש שניות נהיה שקט, עליתי מהר לחדרי על מנת להחליף לחולצה נקייה. בזמן שהחלפתי חולצה חשבתי לעצמי- יש לי מזל רע היום.. המחברת נפלה לי והשוקו נשפך. טוב, זה לא הזמן עכשיו לחשוב על מה שקרה לי בדקות האחרונות, הרהרתי לעצמי, צריך לרוץ לבית הספר!
בכניסתי לכיתה ראיתי שאף אחד לא שם, לכן הלכתי למגרש ובאמת כולם היו שם. הצטרפתי למשחק הכדורגל, אני הייתי השוער של הקבוצה שלנו. בינתיים התוצאה הייתה- שתיים אחת לנו. השוער של הקבוצה היריבה בעט בעיטה גבוהה וחזקה, הכדור התקדם לכיווני במהירות מהגובה, כמעט הצלחתי לעצור אותו אבל הוא פגע לי בראש ונפלתי. השער היה קרוב מאוד למדרגות, מה שגרם לי להתגלגל במהירות במורד המדרגות, לא ירד לי הרבה דם אבל זה כאב מאוד! הסתכלתי בשעון וראיתי כי בעוד חמש דקות יהיה צלצול להיכנס לכיתות, שני חבריי החזיקו אותי משני צדדיי כי צלעתי ברגלי. הלכנו למזכירה וסיפרנו לה מה שקרה, היא התבוננה ברגל בדאגה ואמרה שאצטרך ללכת למרפאה כדי לבדוק האם מדובר בשבר. התקשרנו לאימי כדי שתבוא לאסוף אותי וניסע למרפאה. חזרתי לכיתה כדי לקחת את הילקוט. כשהגעתי לשער ראיתי את אמא כבר ממתינה לי. השומר פתח לי את השער ויצאתי לאמא, חיבקתי אותה דקה ארוכה, לאחר מכן התקדמנו למכונית ויצאנו לדרך.
כשהגענו למרפאה לקחתי כרטיס והתיישבתי באחד הכיסאות שהיו שם, המתנו לתורי בערך שלוש דקות ולפתע שמעתי ברמקול: “מטופל מספר ר3 נא להגיע לחדר מספר שתיים”. צעדנו לעבר החדר ושם ראיתי את הרופא שאני הכי אוהב: דוקטור עידו. ישבתי על הכיסא והוא התחיל לשאול שאלות כמו: איך זה קרה ומה אני מרגיש, עניתי לו שאני מרגיש שממש כואב לי וגם סיפרתי לו את כל הסיפור איך זה קרה, לאחר מכן הוא השכיב אותי על המיטה.לפתע מכונה גדולה מאוד התקרבה אלי, עצרתי את נשימתי ולשנייה חשבתי שהמכונה תישאב אותי! (אמא תמיד אומרת שיש לי דמיון מפותח). המכונה לא עשתה לי דבר רע כמו שחששתי, וכשהיא עלתה חזרה הבנתי שזה לא כל כך כואב, בסך הכל מצלמים לך את הרגל. הרופא אמר שאין לי שבר ואני שמחתי מאוד כיוון שלא אצטרך ללכת עם גבס וקביים בבית הספר. אחרי חבישה טובה קיבלתי אישור לכמה ימי מנוחה בבית. אמא ראתה שאני קצת כאוב ומצוברח והציעה שנאכל יחד ארוחת צהריים, ברור שבחרתי לאכול סושי, המאכל האהוב עליי! בסוף אפילו קינחנו בגלידה.. ובאותו רגע חשבתי לעצמי שלפעמים אני בוחר האם יהיה לי יום טוב או יום פחות טוב. הכל תלוי איך מסתכלים על זה 😉
