בהתחלה הכל נראה רגיל. אימי הסיעה אותי כמו בכל יום ראשון לחוג מחול, ולא חשבתי שדווקא היום יקרה משהו מיוחד.
כשהגענו למרכז פולינסקי אימי עצרה את הרכב. היא יצאה מתוכו וקראה לאמא של חברתי , כי היא רצתה לבקש ממנה שתלווה אותי לחוג.
אני ישבתי במושב האחורי וחיכיתי.
פתאום הרגשתי וגם ראיתי שהרכב נוסע!
זה היה רגע מפחיד מאד. לא ידעתי מה לעשות, נבהלתי ולא ידעתי לרגע מה קרה עד שראיתי
את אימי בחוץ וצעקתי בבהלה.
אימי לא הבינה מי קורא לה, עד שהיא ראתה אותי וישר נכנסה למושב הנהג ועצרה
את הרכב.
נשמתי לרווחה ואימי נאנחה ואמרה: “סליחה, מתוקה שלי”.
ברוך ה’ ששתינו יצאנו מזה בשלום.
ולאחר מכן אמה של חברתי לוותה אותי לחוג, וכשהגעתי לחוג עלו מחשבותיי על איזה נס הקב”ה נתן לי ולאימי.
