מבוסס על סיפור אמיתי בהשראת הספר “רק צרות” מאת עוזי כנען
אני מתבייש לצאת עכשיו מהחדר ולדבר איתכם, לכן אני כותב לכם מכתב, שתבינו…
אחר הצוהריים נפגשנו כל החברים והיה משעמם. ניר הציע לשחק מחבואים ועדי ויוחנן לא רצו.
יוחנן הציע שנשחק “הדגל” ועדי ואני לא הסכמנו. עדי הציעה לבנות מדף ויוחנן ואני לא רצינו.
ניר הסכים להכל…
פתאום חשבתי על רעיון אדיר ןאמרתי: “בואו נארגן מכירת ממתקים”.
עדי התלהבה ואמרה: “רעיון טוב! אבל … איך?”
ניר הציע שכל אחד יביא מהבית שלו ממתקים אבל אני רציתי שבמכירה שלנו יהיו ממתקים שווים
והרבה! לכן הצעתי שאביא כסף מהבית. בדקת’ בארנק שלי ולא היה כלום, חוץ משני שקלים.
אתם לא הייתם בבית אז לקחתי כסף מאלון (אחי הגדול). בלי שאף אחד ידע הלכתי למגירה
של אלון ולקחתי את הכסף, הרגשתי את הלב שלי דופק חזק מאוד. אמרתי ליוחנן שישים את
הכסף בכיס שלו. יוחנן שאל: “זה הכסף שלך? כל כך הרבה כסף אתה מביא?” ואני, שרציתי כל כך
שהחברים ישמחו ויחשבו שיש לי רעיונות אדירים שיקרתי ואמרתי שכן. כשירדנו במדרגות ראינו
את יפתח (אחי השני) הוא שאל אותי: “לאן אתה הולך?” עניתי: “למכולת לקנות מיץ” הרגשתי
שיפתח קצת חושד בי.
יוחנן , ניר, עדי, ואני הלכנו יחד למכולת, קנינו חמצוצים, סוכריות, וופלים, מסטיקים עגולים
ושוקולדים עם עטיפות של כדורסל וכדורגל. משה המוכר ראה את כל הממתקים ושאל: “מה זה
יש יום הולדת?” ענינו שאנחנו מארגנים מכירה. משה שאל: “וההורים מרשים?” הסתכלנו אחד על
השני וגמגמנו שכן… בדרך הביתה תכננו את המכירה וכשהתקרבנו החבאנו את השקית בין
השיחים, כי ידעתי שאת אמא כבר הגעת הביתה. הלב שלי דפק חזק וכבר התחלתי להצטער על מה
שעשיתי… נכנסתי הביתה וראיתי אותך מדברת בטלפון והפנים שלך היו כועסות את סימנת לי
להיכנס וסימנת לחברים שילכו הביתה.
הבנתי שאת יודעת מה קרה, הבנתי שמשה מהמכולת התקשר וסיפר שקנינו הרבה ממתקים…
פחדתי שתכעסי עלי מאוד, הצטערתי שלקחתי את הכסף בלי רשות ומאז אני בחדר, מתבייש לדבר
איתכם. לכן, אני כותב את המכתב.
אני מבטיח שאחזיר לאלון את העודף ואסדר לו את החדר כל יום במשך חודש שלם, תמורת הכסף
שלקחתי ומקווה שהוא יסלח לי. אני מבטיח שיותר לא אקח דברים בלי רשות.
נ.ב. את הממתקים נחזיר למכולת ולא נעשה מכירה…
