סוף מעשה במחשבה תחילה

פעם הייתה ילדה שקראו לה עדי. עדי הייתה בודדה בלי חברות. אף חברה לא רצתה לשחק עם עדי.

עדי פנתה למחנכת ושיתפה אותה בבעייתה:

 “למה אף אחת לא רוצה לשחק איתי? למה אני כ”כ בודדה?!” עדי שאלה בצער.

“האם קרה מקרה שגרם לבנות הכיתה להתרחק ממך”? שאלה המורה בניסיון להבין.

עדי חשבה על השאלה ונזכרה, שפעם היא רבה עם שירה על כדור ספוג שהיה שייך לכיתה.

“קיבלנו את הכדור בעקבות זכייה בפרס הכיתה המצטיינת שקוראת הכי הרבה ספרים. אני זוכרת שחטפתי

לה את הכדור בכוח ולא שיתפתי אותה במשחק. הבנות בכיתה כעסו עלי מאוד והאשימו אותי על התנהגותי

הלא מכבדת. מאז…אני מרגישה שאף חברה לא ממש מתקרבת אלי”.

עדי התחרטה על המעשה שעשתה לחברתה שירה, והבטיחה לעצמה שלא תתנהג כך שוב.

אחר הצהריים עדי ישבה לבד בגינה וחיכתה בשקט למישהי שתגיד לה: “את רוצה לשחק איתי”?

היא ישבה זמן רב וכמעט דמעות עלו בעיניה מרוב בדידות.

לפתע, הגיעה שירה לגינה ושאלה: “את רוצה לשחק איתי”? עדי התרגשה מאוד והסכימה.

הן שיחקו יחד בכדור של לשירה ואחרי כמה ימים הן שיחקו יחד בתופסת, במחבואים, משחקי קופסה.

הן התחברו ממש ונהיו החברות הכי הכי טובות.

מאז, שירה משתפת חברות וחושבת לפני שהיא עושה מעשה.

“סוף מעשה במחשבה תחילה”