יומני היקר שלום וערב טוב, היום יום שני בשבוע, לקראת פרשת קדושים, שנת תשי”ז. זהו היום המעניין ביותר עבורי בשבוע. ביום זה אני מרגישה את כלל ישראל איתי בביתי, אני מרגישה שמושבי בירושלים אך ה’ מסייע לי להפיץ את תורתו למרחבי ארץ ישראל. ביום זה אני חוזרת מוקדם מעבודתי בסמינר למורות, מתיישבת בסלון ביתי לצד הספריה הגדולה וקוראת את הגליונות שנשלחו אלי חזרה.
מתרגשת מהמחשבה שגליונות אלו מעידים על זמן רב של לימוד תורה, תלמידי חכמים, בחורים בתחילת חייהם ואנשים העמלים לפרנסתם, אמהות שפינו מזמנן תוך כדי הטיפול בילדים והקדישו זמן ללימוד התורה באמצעות הגיליונות שהגיעו אליהם.
יומני היקר אתה יודע כמה שעות אני משקיעה בכך וכמה אני נהנית בזמן זה. מרגישה שאני מכירה את המשיבים ושהם מכירים אותי, שהגיליון הוא דרישת שלום מהם אלי וממני בחזרה אליהם.
מבין המעטפות הרבות, בלטה במיוחד מעטפה מלוכלכת, היה נראה כאילו ילד קטן שלח אותה, התבוננתי על המעטפה בסקרנות וראיתי את שם השולחת, מרים ישראלי. אני מכירה אותה, היא מקפידה לשלוח בכל שבוע, תשובותיה לעיתים מדוייקות ולפעמים קצת פחות, אבל ממנה אני לומדת את העקביות. אני מבינה מכתיבתה שיש לה זמן קבוע במשך השבוע שהיא מקדישה ללימוד הפרשה ולמענה על הגיליון השבועי. המעטפה המלוכלכת לימדה אותי עוד קצת עליה. בתוך המעטפה היה הגליון השבועי, עם כל התשובות. הגיליון היה מקומט ומקושקש, בסופו של הגיליון היתה כתובה שורה מתנצלת ממרים: “מבקשת מחילה על הדף המקושקש, יצאתי מהבית לכמה דקות והילד שלי צייר על הדף, כנראה גם הוא נהנה ללמוד ממך” התרגשתי מאוד מדבריה של מרים, לא יכולתי לעצור את מחשבותי מלחשוב על הרצון הגדול שלי לזכות בילד משלי, שאוכל ללמדו תורה, במחשבה נוספת התנחמתי במילים של מרים שגם הילד שלה, מצא עינין בגיליון ואולי אם אני נתתי עוד כח לאמא שלו לטפל בו, אולי יש לי חלק בגידול הילד הזה? ואולי כמו הילד של מרים, יש ילדים נוספים שאמא שלהם שמחה יותר בזכות הגיליונות שמגיעים אליהן?
התעוררתי ממחשבותי, עוד עבודה רבה ממתינה לי, עיני חזרו לדבריה המיוחדים של מרים, לקחתי את העט וכתבתי לה “אשריך, שזכית שיש לך מי שיקשקש על הדפים, תגדלי אותו בנחת ובשמחה” הכנסתי את הגליון למעטפה וצירפתי לה כמובן את הגיליון לשבת הבאה, פרשת קדושים. כך המשכתי לרכון על שולחני העמוס ולבדוק את תשובות השולחים ולנסות גם ללמוד על אישיותם. שאול מתל אביב, שלח כהרגלו את תשובות הגיליון בכתב רועד ולא ממש ברור, אני כבר יודעת שזמן הלימוד שלו הוא בנסיעה באוטובוס המקרטע מתל אביב לירושלים והגיליון של שולמית מחיפה עם התשובות השגויות ואני כהרגלי מתקנת ומרחיבה ומלמדת ומעריכה אותה כל כך שהיא לא מתייאשת
והשעה שמונה כבר מתקרבת ואיתה דפיקות הדלת הקבועות של יהודה, שבימים אחרים היה כאן ממש בן בית והיום הוא מגיע אחת לשבוע ולוקח את המעטפות המוכנות לבית הדואר. ואני רואה את הערימה שעוד נותרה ואת חצי השעה שנשארה לי ולא דואגת. אני דבקה במלאכתי ובאלוקי שיסייע בידי וכל השבוע הנס מחדש מתרחש וגם היום כך ארע לי, אני כותבת, קוראת, משיבה, מרוכזת, חושבת, מכניסה למעטפה ושוב ושוב מבצעת פעולות אלו ודפיקות הדלת פוגשות אותי בהכנסת הגיליון האחרון למעטפה, כאילו יהודה ממתין מאחורי הדלת הסגורה יודע מתי לנקוש או שמא מישהו נמצא בביתי ולוחש לו, דפוק.
