נסענו לפיקניק, הדרך התפתלה, הגענו לנחל יפהפה עם נוף של מדבר. השמש היתה נעימה, לא חמה מדי. מעיין, יעל וטוביה שיחקו ביחד מחבואים. מעין ויעל הלכו להתחבא יחד, הן רצו רחוק, לכיוון המדבר, הן מצאו מנהרה וחשבו שזה מחבוא טוב. הן זחלו קצת לתוך המערה, אבל הסתקרנו וזחלו קצת עד שהן היו ממש בתוך המערה. ופתאום הן הרגישו סחרור ונחתו על חול רך ולבן. מסביבן היו עצי דקל וקוקוס ואנשים שהן כלל לא הבינו את שפתם.
הן נכנסו שוב למנהרה אבל זאת לא היתה אותה מנהרה! זאת היתה מנהרה אחרת. הן ראו תיבה קטנה ובה זרע של פרח. הן יצאו מהמנהרה והלכו אל אגם שצבעו טורקיז עז ובנוף יש עצים ירוקים. הן הניחו את הזרע הקטן בתוך האגם והלכו לדרכן . הן הגיעו אל שוק צבעוני במיוחד וניסו לתקשר עם האנשים שם. אבל אף אחד לא הבין אותן. מעיין ניסתה לרקוד קצת והם הבינו אותה! מעין הסתובבה סיבוב אחד, קפצה על רגל אחת ונחתה ונהיתה לכדור קטן, הם הבינו שהיא באה מארץ אחרת, שהיא מצאה מנהרה ובתוכה היא מצאה זרע קטן בתוך תיבה. אחרי זמן לא ברור שהרגיש כמו חודש, מעין ויעל כבר השתלבו בארץ הזרה והן לא האמינו שהן תוכלנה לחזור למשפחה שלהן. הדבר האהוב עליהן היה לשבת בתוך הלוטוסים שצמחו מהזרע הקטן שהן מצאו. אלה היו לוטוסים בצבע ורוד גוף, גדולים גדולים. מעין ויעל אהבו מאוד לשבת בתוך הלוטוסים ולדמיין כל מיני דברים.
הן דמיינו נהר זורם, רוח נושבת, צפרים נודדות, פרחים מלבלבים, שמש מאירה וזורחת, אבל אז כשהן פקחו את עיניהן, הן חזרו לתוך הלוטוס הגדול. בתוך הלוטוס הן הרגישו עטופות ואהובות. לפעמים הן ישבו על שפת האגם ולפעמים שחו. הארץ הזאת היתה מיוחדת. אנשים בה רק הלכו ברגל, היו בה הרים ואגמים, גם שלג וגם שמש, גם שדות וגם מטעים, גם עלים שנושרים וגם פתיתי שלג באותו זמן. מעין ויעל הכי אהבו שם את החורף. בחורף צנחו פתיתי שלג רכים. מעין ויעל בנו איש שלג והתגלגלו בשלג. הן גם אהבו את הקיץ. בקיץ הן ישבו על שפת האגם ודמיינו.
בוקר בהיר אחד התחשק מאוד למעין ויעל ללכת לאגם ולשבת באחד מפרחי הלוטוס. הן הלכו לאגם, בדרך קצת יותר ארוכה מהרגיל בתוך ג’ונגל ובתוך שדה עד שהגיעו לאגם שמימיו טורקיזיים. הן קצת ישבו על החול שליד האגם ודמיינו את המשפחה שלהן. אבל מה שהן לא ידעו על הלוטוסים היה, שאם מדמיינים חזק מאוד אז מגיעים בדיוק למקום שאותו הן מדמיינות!
הפעם הן כל כך רצו לחזור למשפחתן. אז הן נכנסו לתוך הלוטוס והתחילו לדמיין את אותו הפיקניק ליד הנחל והנוף של המדבר עם השמש הנעימה. הן דמיינו חזק חזק את המשפחה שלהן צוחקת ומשחקת עד שבמקום להיות עטופים בוורוד של הלוטוס, הן חזרו למערה שממנה הגיעו. שוב היה את הסחרור המוזר ושוב הן חזרו למשפחתן שחיכתה להן בקוצר רוח. הם שוב צחקו, דיברו ושיחקו. מעין ויעל סיפרו למשפחתן על כל ההרפתקאות שהן עברו ועל כל הריקודים שהן רקדו ועל הלוטוסים הענקיים. ועד היום יש בריכה קטנה בתוך קערה גדולה מחרס, את הלוטוס שמעין ויעל מצאו הן שתלו בקערה, לפעמים כל אחד מבני המשפחה יושב בתוך לוטוס ומדמיין ומדמיין ומדמיין.
סוף!
