זה היה סתם עוד ערב שעובר על האחים הילה ונועם.
הילה בת השש שיחקה בגינה עם חברותיה, ונועם היה בשיא המתח בספר שלו.
המרוץ ליהלום… מי שיגיע ראשון…שולח יד ו… “נועם, אתה צריך להחזיר את הילה!”
הוא לא האמין, בדיוק לפני הסוף! למה דווקא עכשיו?
הוא הלך לקחת אותה מהגינה.
איזה מתח! הוא לא ידע שהערב יהיה לו מספיק מתח לעצמו, הוא לא היה מודע לסכנה האורבת לפתחו…
אחותו חיכתה בגינה והם רצו לחזור הביתה.
“אני לא רוצה לחזור בדרך הזאת, אני רוצה לחזור דרך הרחוב הראשי!”
“למה? אנחנו תמיד חוזרים בדרך הזאת, והיא גם הרבה יותר קצרה!” הוא היה להוט לחזור לספר שלו.
“כי חשוך שם ואין אף אחד, ו… יש לי הרגשה לא טובה”
“נו באמת,” נועם גלגל את עיניו “מה את משתפנת? אני איתך!” זה הרגיע את פחדיה מעט.
הם פסעו בחושך, בין העצים, הילה לפתה את ידו, פתאום נשמע מאחוריהם רשרוש עלים, הם עצרו, הרעשים פסקו.
זה כנראה רק אנחנו, הרגיע את עצמו נועם.
“אני מפחדת” לחשה הילה. “אין לך מה לפחד, אני שומר עלייך, אין כאן אף אחד!” רגע, אין כאן אף אחד?! זה אומר שהם לבד עם מי שעוקב אחריהם!
המחשבה הכתה בנועם בעוצמה, הוא הסתובב לבדוק.
הוא לא ראה שום דבר, כי זה לא היה שביל ולא היו פנסים, והירח הדק ממילא היה מוסתר בענן. אבל לרגע אחד, הענן נעלם, ולאורו החיוור של הירח, הוא ראה זוג עיניים קטנות נועצות בשניהם מבט אכזרי.
העיניים נעלמו כלעומת שבאו, אבל החשש החל לכרסם בנועם, אחותי מדביקה אותי בפחדים שלה, אני מדמיין, הוא ניסה להרגיע את עצמו.
אבל קול בתוך ראשו אמר; “תקוות שווא, זה שתתעלם מהסכנה- לא אומר שהיא לא קיימת.”
פתאום החושך נעשה סמיך יותר, הוא הרגיש שאחותו החלה לרעוד, והוא החליט לבדוק את חשדו.
הוא עצר בפתאומיות כזאת כך שמי שעקב אחריהם לא הספיק לעצור בזמן.
המציאות טפחה על פניו והוא הבין; מישהו עוקב אחריהם!
בהחלטה של רגע הוא לחש לאחותו; “רוצי!” אבל זאת ההזדמנות שהעוקב חיכה לה- הוא התנפל עליהם.
הילה חייבת לברוח, חשב נועם, אעכב אותו.
האיש שלח יד כדי לתפוס אותה, אבל היא חמקה והתחילה לרוץ, הוא הבין שהיא כבר לא בהישג ידו, אז הוא התחיל לדקור את נועם בסכין.
ואז פתאום שמעה הילה צליל פיצוח שהקפיא את דמה, היד של נועם נשברה, הילה נעצרה ולא העזה לזוז, עד שראתה את נועם מתקרב.
ביחד הם רצו לבית שלהם, הם ראו את אבא שלהם בחוץ ורצו אליו, האיש מעד ונפל לאורו של פנס הרחוב, הם לא הכירו אותו, אבל אבא שלהם הכיר אותו טוב מאוד.
שלושה שבועות קודם;
שמעון לא האמין, הוא פוטר מהחברה, שלא התאים אליה, בגלל שנוא נפשו- המנהל החדש, דוד (אבא שלהם)
דוד תמיד היה מס’ 1, הוא עקף אותו בהכל ושמעון תמיד קינא בו.
זה לא יעבור בשתיקה, חשב.
הוא עקב אחרי הילדים ופיתח אובססיה אליהם, והוא רק חיכה לשעת כושר לתקוף, הלילה הזה- לא היה ירח מלא, והוא הוסתר, וגם הילדים הלכו בדרך חשוכה.
המשטרה הגיעה לבית ועצרה אותו, בסוף משפטו הוא נידון למאסר, רגשו גבר על שכלו והקנאה הרסה את חייו.
