אז מה אני הולכת למות?
הייתי בבית חולים בפגישה עם הרופא שלי ושם הוא אמר שיש לי סרטן העור. לפני בערך חודש הייתי בבדיקה של נקודות חן אצל הרופא, שם הוא ראה שיש לי נקודת חן חשודה (נקודת חן חשודה זה נקודת חן שיכולה להעיד על סרטן), לכן הלכתי לבדיקת ביופסיה, ועכשיו כשאני אצל הרופא בבית חולים הוא בישר את התשובות של הבדיקה, והיא יצאה חיובית. יש לי סרטן.
כל כך פחדתי, לא ידעתי מה יקרה עכשיו. הרופא ניסה להרגיע אותי ואמר שזה רק חצי שנה שך כימותרפיה, אולי יותר, ושזה יעבור. אבל אני לא נרגעתי, התחלתי לבכות. אמא גם כן ניסתה להרגיע אותי אך גם ללא הצלחה, המשכתי לבכות. בבית ראיתי שגם אמא מודאגת, היא דיברה עם הרופא מתי יתחילו הטיפולים, כמה זמן ימשכו ושאלות נוספות.
בבית ספר הייתי מצוברחת ועייפה, כי כל הלילה לא ישנתי מדאגה. כעבור שבוע וחצי, אני יושבת על מיטה של בית חולים, לידי יש משהו ארוך שנראה כמו מיתלה עם צינורות מלאים בחומרים שמוזרקים לגוף שלי. הטיפול נמשך שש שעות ואחרי שעה כבר היה נמאס לי. התחושה לא נעימה, משעמם לך, והכי הכי תסכל אותי שלא ידעתי מה יקרה הלאה. אמא הלכה למאפייה להביא לי מאפים, אבל לא היה לי תיאבון. הביאו לי מיץ, אבל לא התחשק לי לשתות. בעודי בטיפול ישבתי בדממה ןנעצתי מבט בילדה שיושבת מולי, היא היתה עם אותו עמוד מלא בצינורות ועם אותו שיעמום שהיה גם לי. לילדה היה שיער זהוב ועיניים כחולות, והיא הייתה ממש יפה ונראתה בגילי.
סופיה חשבה שהילדה תיגש אליה ואולי הן יתחברו ויהיה לסופיה ילדה שמרגישה כמוה. וכך עשתה, שסופיה השתחררה מהצינורת, היא ניגשה לילדה ושאלה אותה:
“איך קוראים לך?” הילדה ענתה “גילי”, סופיה שאלה: “מאיזה עיר את? בת כמה את?” והן התחילו לדבר. ורוצים לשמוע מה הכי מפתיע?! מסתבר שגילי בכיתה ה’ כמו סופיה וגרה רחוב לידה, אבל גילי לעומת סופיה לומדת בבית ספר חילוני ולכן עד הים לא יצא להן להיפגש. סופיה התחילה לחבב את גילי ושמחה לגלות שיש לה שותפה למחלה.
סופיה לקחה מגילי את מספר הטלפון שלה ולאחר מכן נפרדה ממנה, סופיה הלכה לביתה ולגילי נשארה עוד שעה בטיפול הכימותרפיה.
כשסופיה הגיע לביתה היא שמחה יותר! אבא שאל אותה: “איך היה לך הטיפול?” והצטער שהוא לא יכל להיות איתה בבית החולים. אחיה הגדול אמר לה כל הכבוד וחזר לשחק במחשב, אחותה הקטנה חיבקה אותה והתחילה לבכות. סופיה אמרה לה שהכל יהיה בסדר למרות שלא ידעה כמה זמן זה ייקח.
אחרי שבועות של טיפולים, סופיה מחליטה לספר לחברתה הטובה על המחלה שיש לה. בהפסקה הראשונה ניגשה סופיה אל נוי חברתה ואמרה לה: “אני צריכה לספר לך משהו, ואל תכעסי שהסתרתי אותו ממך עד עכשיו”. נוי אמרה בקול מסופק: “יופי! סוף סוף תסבירי לי מה קורה לך בזמן האחרון, אני דואגת לך”
סופיה מיהרה לענות :”כן כן! אז זהו… קשה לי בגלל שיש לי מחלה, יש לי סרטן גילינו את זה לפני כמה חודשים…סליחה שלא אמרתי לך”.
“וואו סופיה! אני לא מאמינה! זה בטח מפחיד מאוד וגם כואב” אמרה נוי בפרצוף מופתע ועצוב “אני לא כועסת עליך, אני מבינה עכשיו למה קשה לך, זה בסדר”
“יופי!” סופיה אמרה בהקלה ושתיהן התחילו לדבר על סוג הסרטן, על הכאבים, כמה זמן הטיפול ימשך, והן תהו האם נוי תוכל להתלוות לסופיה לטיפולים. סופיה ענתה על שאולתיה של נוי והנושא התגלגל לשאלה מה המאפה הכי טעים שיש. זהו! סופיה עוד כמה חודשים אמורה להבריא, ועכשיו אחרי שסיפרה ושיחררה מהבטן קל לה יותר והיא לוקחת הכל באופטימיות.
