בעיר ירושלים, בשכונת קטמון, הייתה ילדה ושמה ירדן.
ירדן נחשבה בכיתה לילדה מאוד יפה וגבוהה. יש לה שיער חלק בלונדיני עם פוני, עיניים כחולות,
וחיוך תמיד על פניה.
כשירדן הייתה בת 7 היא עברה תאונת דרכים קשה, התאונה גרמה לה להיות נכה ולהזדקק לכיסא גלגלים.
בוקר אחד כמו בכל בוקר, ירדן הגיעה לתיכון שבו היא לומדת. ירדן שוחחה עם יעל חברתה ושיתפה אותה שיש לה חלום לרקוד. יעל גיחכה “את? לרקוד? איזו בדיחה! ירדן נעלבה והלכה.
בסיום הלימודים ירדן הזדרזה לביתה והתחילה לבכות. ירדן סיפרה לאמה על מה שיעל אמרה לה. אמא של ירדן כעסה ונעצבה “את לא תוותרי על החלום שלך. אם החלום שלך זה לרקוד אז את תרקדי ולא משנה מה אחרים חושבים”. ירדן הקשיבה לאמא שלה ולא וויתרה על החלום שלה. היא הלכה לסטודיו של ריקוד ולמרות שהיה לה מאוד קשה בהתחלה, היא לא ויתרה, הלכה בכל יום לסטודיו, עבדה קשה מאוד ולבסוף הגשימה את החלום שלה.
ירדן התקבלה ללהקה של רקדנים על כיסא גלגלים. הלהקה השתתפה בתחרות ריקוד וזכתה במקום הראשון.
ירדן שעשתה רושם הכי טוב בתחרות, קיבלה הזמנה לתחרות אליפות אירופה. היא זכתה באליפות אירופה!
החברים של ירדן באו לתחרות ולא האמינו שירדן קיבלה את האליפויות. יעל כל כך הצטערה על זה שאמרה לירדן שהיא לא יכולה להגשים את החלום שלה וביקשה ממנה סליחה. ירדן סלחה ליעל.
יום למחרת קמה ירדן והלכה לתיכון שבו היא לומדת. המורה של ירדן ששמה מיכל, לא האמינה שהתלמידה שלה תקבל את האליפות הזאת והייתה כל כך גאה בירדן.
כל הכיתה ישבה סביב ירדן ושאלו אותה איך היא זכתה באליפות? “אני נרשמתי לחוג ריקוד לנכים ועבדתי קשה מאוד. התקבלתי ללהקה ונרשמתי לתחרות והצלחתי לקבל אליפות ואליפות אירופה” אמרה ירדן.
נשמעה דממה ואז יעל פתחה את פיה “אם כך גם אני רוצה להיות רקדנית, אבל אין מי שילמד אותי לרקוד”.
לא עבר רגע וירדן ענתה “אני יאמן אותך”
באמת? שאלה יעל.
“באמת, ענתה לה ירדן.
יעל כל כך שמחה ואמרה קצת בעצב “אבל אני אמרתי לך ש…”
עצרה אותה ירדן “העיקר שביקשת ממני סליחה”.
יעל וירדן שתי חברות הולכות להתאמן, שתיהן שמחות. ירדן אומרת ליעל שהיא ממש שולטת בצעדים. יעל שמחה מאוד. לאחר דקה נשמע צלצול. ירדן ויעל הזדרזו לכיתה, הן הגיעו לכיתה בזמן והמורה נתנה להם שיעור חופשי בגלל האליפות של ירדן.
המורים היו כל כך גאים בה וכולם שמחו שהיא התלמידה שלהם. בכל הבית הספר ירדן הייתה מפורסמת.
יעל גם הלכה לחוג ריקוד והצליחה אבל לא כמו ירדן. יעל הפכה להיות הסולנית בחוג ריקוד והייתה מאושרת. יום למחרת יעל נגשה לירדן ואמרה לה “בזכותך אני הסולנית בחוג ריקוד”. ירדן כל כך שמחה בשביל יעל.
הן הלכו לסטודיו לרקוד והתאמנו כל היום עד שעה שמונה בערב וחזרו הביתה מותשות ועייפות הן התעוררו לבוקר של חופש בגלל שלירדן ויעל היתה תחרות ריקוד.
רגע לפני שהתחילה התחרות פנתה יעל לירדן ואמרה לה “אני מודה לך על כך שלימדת אותי שגם אנשים עם מגבלה יכולים לעשות מה שהם אוהבים וחולמים”. ירדן ענתה לה “כל אחד יכול וצריך להאמין בעצמו ולהגשים את החלומות שלו”.
