קוראים לי תום ואני רוצה לספר לכם על היום שבו הבנתי מה זה אומץ. זה היה ביום שבו הלכתי עם החברים שלי, דוד, נדב ואיתן, ללונה פארק. הלכנו ביחד לגלגל הענק ואז נדב אמר בהתלהבות : “בואו נעלה עליו”!. כל החברים שלי הסכימו ורק אני לא רציתי לעלות. איתן שאל אותי “למה אתה לא רוצה לעלות”? ואני, שידעתי שפשוט אין לי את האומץ אמרתי “כואבת לי הבטן”. איתן אמר “טוב, אז אנחנו עולים” ואני חיכיתי להם למטה. כשהם ירדו בהתרגשות הלכנו לרכבת ההרים ואז הם שאלו אותי “הפעם אתה בא איתנו למעלה”? הפעם כבר לא יכולתי להמציא תירוץ והייתי חייב לספר להם שאני מפחד ואין לי את האומץ לעלות איתם.
בסוף היום כשקנינו נקניקיות ויצאנו מהלונה פארק ראיתי ילדה קטנה זוחלת לכיוון הכביש. זה היה כביש סואן מאוד והמכוניות נסעו במהירות. בלי לחשוב יותר מדי רצתי אל הכביש, הרמתי את הילדה הקטנה והבאתי אותה לאמא שלה שעמדה שם ונבהלה מאוד. מיד אחרי זה דוד בא אליי ואמר לי: “אולי לא היה לך אומץ לעלות לגלגל ענק או לרכבת הרים אבל הרגע הצלת ילדה קטנה ובשביל זה צריך הרבה יותר אומץ! ” כל שאר החברים הצטרפו אליו ואמרו לי שלהם לא היה את האומץ לעשות את מה שאני עשיתי. כל כך שמחתי והתרגשתי. חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא מה שקרה היום “עכשיו אתה מבין מה זה אומץ אמיתי” אמרה לי אמא והיתה מאוד גאה בי.
הסוף
