ארץ הגרביים האבודות
מאת: עמיחי ראובן
כיתה: ד’ דקל
לפני לא הרבה זמן, בשכונת קריית משה בירושלים, בחדר של דן ונטע, שני אחים שלא דומים בכלל. הוא בן 10 והיא בת 8, הוא בכיתה ד2 והיא בכיתה ב,1 הוא הכי אוהב לשחק כדורגל והיא הכי אוהבת לרקוד, אבל שניהם שונאים לקפל גרביים. כשאבא שלהם הטיל עליהם את המטלה השנואה ביותר, הלא היא קיפול גרביים, הם ישבו בחדר והתחילו להתלונן: “אוף, איפה הזוג של הגרב הזאת?” “די, אין לי כוח לגרביים בלי הזוג האלה!” ועוד כל מיני תלונות אחרות.
פתאום הם שמעו קול: “אם תפסיקו להתלונן אגלה לכם איפה הזוגות של כל הגרביים האבודות האלה”. דן ונטע חיפשו וחיפשו ולא מצאו מאיפה הגיע הקול הזה. “אני כאן על הרצפה”. נשמע הקול שוב. דן ונטע הסתכלו על הרצפה ופתאום הבינו: “זאת הגרב המפוספסת הזאת שכאן בצד!”. הגרב המשיכה: ” אתם רוצים לבוא איתי לארץ הגרביים האבודות?” שאלה הגרב. “כן!” צעקו שני הילדים. “בואו” אמרה הגרב. ופתאום הפתח שלה נפער כל כך עד דן ונטע יכלו להיכנס לתוכו. “תיכנסו” אמרה הגרב. דן ונטע נכנסו בחשש לתוך הגרב. “אימאל’ה “אמרה דנה, ופתאום מתוך הגרב פרץ אור חזק ושני הילדים כיסו את העיניים. כעבור שניות ארוכות הכול נרגע. וכשדן ונטע הורידו את הידיים מהעיניים הם ראו שהם נחתו במקום לא מוכר, מלא בגרביים, ולידם הגרב.
“זאת ארץ הגרביים האבודות. כאן נמצאות כל הגרביים שאין להם זוגות”. “וואו” אמרו דן ונטע כשראו את הגרב של דוד בן גוריון, יחד עם הגרב של השכנה ממול, מפטפטות. “הנה חברות שלי!” אמרה הגרב. אבל דן ונטע כבר לא היו בסביבה. הם עשו תחרות מי ימצא הכי הרבה זוגות גרביים דומים. פתאום ניגשה אליהם גרב קטנה ואמרה: ” אתם יכולים להוציא אותנו מכאן?, משעמם כאן. ” “איך?” שאלה נטע. “תמצאו זוגות דומים” אמרה הגרב. “ואיך זה יעזור?” שאל דן. הגרב אמרה: “כל גרב שיש לה זוג, אפילו דומה, יוצא מארץ הגרביים האבודות” דן ונטע התגייסו מיד למשימה: ” הנה זוג” אמרה נטע, “והנה עוד אחד” אמר דן. ופתאום זוג הגרביים דן ונטע התכוונו אליהם נעלמו. וככה לאט לאט דן ונטע החזירו את כל הגרביים מארץ הגרביים האבודות. בסוף, כשנשארו רק דן, נטע, והגרב, אמרה הגרב: “אוקיי תתכוננו, אנחנו חוזרים”. והגרב שוב פתחה את הפה שלה והוא נפער כל כך עד שדן ונטע יכלו להיכנס לתוכו. “תיכנסו” אמרה הגרב. דן ונטע נכנסו לתוך הגרב, ומצאו את עצמם בבית. דו התעורר ראשון. ונטע התעוררה אחריו. “מה קרה?” שאלה נטע את דן. דן לא ידע מה לענות. וכשראו את הגרב, הבינו הכול, וחייכו.
סוף!
