“דנה, בואי תעזרי לי עם הקרטונים” קראה אימי מהסלון. כן, כמו שאתם שומעים, אנחנו עוברים דירה בפעם השלישית והפעם, זה בגללי.
בבית הספר בישוב שלנו כל השכבה שלי או לפחות הרוב, יש להן טלפונים. והם נורא משוויצות בזה ומוציאות אותם בהפסקות למרות שאסור.
אני מרגישה פשוט לא שייכת, בימי הולדת, במפגשים כיתתיים או בכל דבר אחר- כולן מוציאות טלפון ומעלות לסטורי: “היוש, אנחנו במסיבת יום הולדת מ ט ו ר פ ת!!!” נכון שזה לא מכבד אבל עדיין, שלכולן יש גם אתה רוצה את זה ואפילו אתה לא רואה את ההשלכות.
ההורים שלי שמו לב שאני מבואסת לכן החליטו לעבור דירה, בדיוק ביום הולדת שלי, לפחות זה יהיה התחלה ממש חדשה.
אני כל כך נרגשת! היום אנחנו עוברים דירה, אבל אני מתרגשת בעיקר בגלל כשקמתי היום בבוקר חיכתה לי מתנה על השולחן, נחשו מה היה בפנים? –טלפון!!!- זה היום הכי מאושר בכל החיים שלי ואני מרגישה שהמעבר דירה הזה בא לי בדיוק בתזמון הנכון!
כשהגענו לבית החדש, אני חייבת להגיד שהוא די מרשים! חמישה חדרים, מרפסת ונחשו מה? חדר לבד! בלי “אימא, הוא מעצבן אותי”, “אימא, הוא דורך עלי”… סוף סוף יהיה לי קצת יותר פרטיות במיוחד שאני בכיתה ה’.
מחר היום הראשון ללימודים! (לפחות לי) יש לי כבר הכל מוכן, תיק, קלמר, ספרים וכמובן… טלפון! אני כל כך מחכה שאני סוף סוף אהיה כמו כולם ולא “הילדה החנונית בלי הטלפון”.
בוקר טוב! או יותר נכון, בוקר רע, אני אסביר- קמתי חצי שעה מאוחר יותר וכמעט לא היה לי זמן להתארגן, אח שלי (שכבר הלך) לקח לי בטעות את הכריך ואני נשארתי עם כריך טונה. תנו לי להסביר לכם, אני שונאת טונה! ניסיתי להתאפס על עצמי ולהירגע אבל זה לא כל כך עזר. אימא שלי הסיעה אותי לבית הספר אבל היא לא יכלה להיכנס לבית ספר (מטעמי בטיחות) ואני התכוננתי שכל העיניים יהיו מופנות, -אלי-.
הכיתה הייתה נראית ממש נחמדה והמורה גם, השיעור הראשון והשני היו ממש בסדר אבל אני חיכיתי בקוצר רוח להפסקה, שבה אוכל להוציא את הטלפון ולהוכיח לכולם שאני לא ילדה חנונית חדשה.
השיעור נגמר! הוצאתי את הטלפון מהתיק אבל הסתכלתי לצדדים ואף אחת לא הייתה בכיתה, כולן הלכו לשחק בחוץ. לא הבנתי שום דבר! בבית ספר הקודם שלי אין אחת שלא נשארה בכיתה בהפסקה! ופה, ממש ההפך!.
לא היה לי כל כך אכפת ואני פתחתי יוטיוב והתחלתי לראות סרטונים. אני מרימה את עיני ורואה שורה של בנות בוהות בי. “מה את עושה?” שאלה בת אחת בפליאה, “אני בטלפון שלי” השבתי. “אנחנו בהפסקה משחקות, לא יושבות ובוהות בחפץ דומם”. אמרו לפחות חמישה בנות וכולן יצאו מהכיתה אבל לפני שהספקתי להבין מה זה היה שמעתי בת לוחשת לחברתה “הנה הילדה הסנובית החדשה” מה?! שם הייתי חנונית ועכשיו סנובית? אני תוהה מה יותר גרוע.
“מותק, איך היה היום הראשון?” שאלה אימי. “לא טוב” עניתי. למרות שרציתי לענות שהיה טוב כי לא היה לי מצב רוח להסביר לאימא שלי מה קרה.
“בואי שבי שנייה” השיבה אמי וישבה ליד השולחן, מה קרה? “זה בגלל הטלפון, עכשיו לאף אחת אין ושוב אני מרגישה שונה!” עניתי.
“מותק, עכשיו את פתחת דף חדש! דף שאת כותבת בו הכל!”
