מסע בזמן/ שירה שכטר כיתה ה’3 כנפי רוח בנות חריש
תרתי בעיני אחר אביגיל חברתי הטובה ושכנתי לבניין, כל יום אנחנו קובעות בשבע ורבע ללכת ביחד לבית הספר. הצצתי בשעוני ובאותו רגע ראיתי את אביגיל יוצאת מהבניין ומיד התחלנו לפסוע לכיוון בית הספר. כעבור עשר דקות הגענו לכיתה.
כשהמורה נכנסה לכיתה היא אמרה, שאנו נצטרך להתחלק לזוגות ולהכין הערכה חלופית על פרופסור נחמה ליבוביץ’ . כל זוג יחקור עליה בדרך יצירתית ושונה ויכתוב על דף את מה שלמד מתכונותיה ואישיותה. אני ואביגיל הבטנו אחת בשנייה וכבר היה ברור שאנחנו נהיה זוג.
בהפסקה ניסינו לחשוב על רעיונות יצירתיים כדי לחקור על פרופסור נחמה אך העלנו חרס בידינו, לא היה לנו שום רעיון, ולכן החלטנו שהיום אבוא לאביגיל ונחשוב ביחד על דרך יצירתית לדלות מידע עליה.
מיד כשבאתי לאביגיל התחלנו להעלות רעיונות ולאחר כחצי שעה של ניסיונות יצאנו לשחק בגינה במחבואים עם אמונה, רוני, רננה ויעל שכנותינו לבניין. רננה נבחרה להיות הסופרת וכולנו הלכנו להתחבא. אני התחבאתי בשיחים עם אביגיל ולאחר כמה דקות התרוממתי קצת לראות היכן רננה נמצאת, לפתע רגלי דרכה על חפץ קשה. התכופפתי כדי להרימו הוא היה נראה כמו מכשיר מלבני קטן שמעליו כפתור אדום. הראתי אותו לאביגיל והיא התפעלה ממנו ובלי לחשוב פעמים לחצה על הכפתור האדום, פתאום נשמע קול: “בזזזזזזזז…” החזקנו חזק ידים ותוך דקות אחדות טסנו בשמים, מולנו הופיע צג מתחלף של השנים. ואפילו לא שמנו לב שאנו טסות מעל הים. נחתנו בתוך ספינה בינונית, “מה נעשה?! אנחנו אפילו לא יודעות איפה אנחנו נמצאות?” לחשה לי אביגיל בפחד, “כנראה חזרנו בזמן” הוסיפה. זוג צעיר לידנו שוחח בהתרגשות ואני נגשתי באומץ ושאלתי אותם: “איפה אנחנו? ומי אתם?” “אנו בדרך לארץ ישראל” ענתה לי האישה, “אני נחמה ליבוביץ’ וזהו בעלי ליפמן” היא הסבירה. היינו בהלם. נחמה ליבוביץ’ מולנו. אביגיל שהחזיקה כל הזמן את המכשיר לחצה בטעות שוב על הכפתור האדום, נבהלנו ושוב החזקנו ידים חזק. לאחר עוד טיסה בשמים נחתנו ליד בית יפה שממנו אנשים נכנסו ויצאו. שוב ראינו את פרופסור נחמה ליבוביץ’ (הפעם היא הייתה יותר מבוגרת מאשר בספינה) הסתקרנו מה מעשיה בבית ועקבנו אחריה, ראינו אותה נכנסת לחדר המלא בערימות של דפים, אני ואביגיל הצצנו לחדר וראינו אותה בודקת אותם. לאחר כמה דקות היא שמה לב שאנו מסתכלות עליה. היא חייכה אלינו בחום והזמינה אותנו להיכנס ולשאול אותה כל מה שאנו רוצות לדעת ולהבין. אנו שאלנו והיא ספרה לנו איך התחילה לחלק את עלוני פרשת השבוע לכמה מתלמידותיה ואחר כך הצטרפו עוד הרבה אנשים (רק עכשיו הבנתי שהדפים הם עלונים), ראיתי את ההתמדה והמסירות שלה. היא לא רק מכינה עלונים עם חידות אלה גם בודקת את התשובות ושולחת בחזרה. בקשנו ממנה לספר לנו על מעשי חסד שעשתה. היא הקדישה לנו זמן רב ואני ממש התפעלתי ממנה. לאחר הרבה סיפורים ושאלות חשבתי שאפשר לכתוב מהם ספר שלם. יצאנו מהבית לחצנו על הכפתור וחזרנו לשיחים שבהם התחבאנו ופתאום ראינו אורות פנסים ושמענו נביחות של כלבי משטרה. באותו רגע האיר עלינו אור חזק ואנשים התקבצו סביבנו ושמחו שמצאו אותנו. מיד לאחר מכן התבררה לנו התמונה, אנו נעלמנו במשחק וכשהשעה התאחרה הזמינו משטרה לחפש אותנו, אימהותינו חיבקו אותנו בהתרגשות ושאלו אותנו היכן היינו. אנחנו לא גילינו לאף אחד, זה היה הסוד בינינו.
